about_main

פרופיל

aboutpic
דניאלה שינמן נולדה בתל-אביב ב- 1947. בתחילת שנות השבעים למדה ציור ופיסול בבית הספר לאמנות “מכון אבני”; בין מוריה – שטרייכמן, פרופס, וקסלר, שטרנשוס ואחרים. קודם לכן למדה ספרות אנגלית ואמריקאית באוניברסיטת בר אילן.
עובדת בסטודיו שלה המצוי בהאנגר במושב מזור ועוסקת בציור, במיצבים ובוידאו ארט.
הציגה את עבודותיה בתערוכות יחיד במוזאונים בישראל ובחו”ל ביניהם – מוזיאון לודביג בקובלנץ גרמניה, המוזיאון הפתוח בתפן, מוזאון לאמנות ישראלית רמת גן והמוזאון לאמנות מודרנית בחיפה ובגלריות – כמו גלריה “גורדון” בתל-אביב, גלריה “מרק” בניו ג’רסי וגלריה “מורגן לאומנות עכשווית” בברלין.
עבודותיה מוצגות במקומות ציבוריים כמו היכל התרבות ע”ש מאיר ניצן בראשון לציון, בחללים הציבוריים של בית החולים שיבא בתל השומר, ובלובי של מלון “פלאזה” בניו יורק.
משך כעשרים שנה, בשנות השישים והשבעים, דניאלה ציירה בעיקר ציורים פיגורטיבים בצבעי שמן על בדי קנווס ובשנות השמונים, בהשפעת הצייר חיים קיווה, עברה לצייר מופשט בצבעי אקריליק.
במהלך שנות התשעים, חל מהפך גדול בעבודותיה כאשר עברה מציורים עתירי צבע, לציורי שחור לבן באמצעות גרפיט על בדי קנווס גדולים.

“ככל שהזמן נקף, הסרתי שכבות על מנת להגיע אל תמצית הדברים.

לעולם לא נוכל לראות את התמונה כולה.

תמיד נצטרך לבחור,
אם נעמוד מרחוק נראה את המכלול
אם נתקרב נוכל להיטיב לראות את הפרטים.

בכל בחירה שנעשה יהיה ויתור”

שינמן יצרה אפוא סגנון ייחודי או “כתב יד” המאפיין את עבודותיה בעשרים השנים האחרונות, אותו היא מסבירה: “בשלב המעבר לשחור לבן, הרגשתי כי הציור הבסיסי אינו זקוק יותר לצבע שיכסה אותו. הציור בגרפיט על בד משקף את המהות האמיתית והמדוייקת של האמירה האמנותית שלי ולכן צריך להשאירו כמות שהוא”.
אסון אחד עשר בספטמבר בניו יורק, על רקע החוויות המצטברות מן האינתיפאדה בישראל, הטביעו חותם עמוק על עבודתה של דניאלה. היא יצרה סדרת ציורים המשקפים את הרושם העז והחרדה מפני כאוס ואנרכיה בעולמנו.
ציורים אלה הוצגו במוזיאון הפתוח תפן – במיצב אשר כלל גם אלמנטים פיסוליים ווידאו ארט.
בשנים האחרונות עולה בציוריה של דניאלה מוטיב היער, המשקף את תמונת חיינו ואת הניכור בעולם הגלובלי והטכנולוגי העכשווי.
היער שצוייר משך מספר שנים על בדי קנווס וניירות, מקבל עתה מימד נוסף כאשר האמנית משתמשת בחומרים שקופים כגון פרספקס וזכוכית.

בתערוכת המיצב בגלריה ליטבק בתל-אביב, העמידה האמנית עמודי פרספקס גליליים ושקופים שעליהם הודפסו ציוריה. בדרך זו איתגרה הציירת את הקהל, שהסתובב בין האלמנטים השונים, לבחון את חווית ההשתקפות והשקיפות השולטים בעולמנו העכשווי.
מוטיב היער פותח על ידי האמנית לפורמט נוסף – וידאו ארט, בו מוקרן היער על יצוריו המוזרים על רצפת חלל התערוכה והקירות הסובבים אותו.
הקהל נע בחלל התערוכה, כאשר סרטי הוידאו מקיפים אותו מצדדיו, אך גם מוקרנים מעליו וגורמים לו להתמזג במיצב ולהיות חלק בלתי נפרד מהיצירה עצמה.