מסע עומק אל נבכי החלום – המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן

מאיר אהרונסון

עבודותיה של דניאלה שינמן מונחות על הרצפה בסטודיו הממוקם בהאנגר גדול במושב במרכז הארץ. זוהפעם הראשונה שאני מבקר את דניאלה בסטודיו הזה. לפני שנים ביקרתי אותה בסטודיו ששכן במרתף ביתה, והיא הראתה לי מגילות בד ארוכות שעליהן הותווה רישום בעיפרון דק. לא ניתן היה לראות את המגילות הארוכות במלואן בשל מגבלות המקום. חרף תנאי הצפייה הקשים, היה באותן עבודות משהו שמשך את תשומת לבי. הייתה בהן עדות לסוג של עבודה סיזיפית ומתמשכת שהתפרשה, תרתי משמע, על פני מטרים רבים של בד. יתר על כן, ניכרה בהן מידה של נחישות. התמודדות עם בדים כה גדולים מחייבת נטרול של הרצון לראות את העבודה המוגמרת. יש בעבודה מסוג זה מחויבות הניתנת לכימות. כשהתבוננתי בבדים נזכרתי בקטע ממכתב שכתב גוסטב פלובר ללואיז קולה ב-16 בינואר 1852: “היצירות היפות ביותר הן היצירות שיש בהן הכי מעט חומר. ככל שההבעה מתקרבת אל המחשבה, ככל שהמילים נצמדות אליה יותר ונעלמות, כן רב יותר היופי. נדמה לי שבדרכים האלה עתידה האמנות ללכת”.

ציוריה הראשונים של שינמן, בתקופה שקדמה למגילות האמורות, היו צבעוניים מאד ואקספרסיביים. הציור הורכב מדמויות ומכתמי צבע, ואצר בחובו סיפור קריא. הבדים שראיתי עתה היו גדולים מאד, רפויים, מהודקים באמצעות נעצים אל קירות דיקט, מוכנים לתצוגה כסדרה בעלת אחידות רעיונית וצורנית, מה קרה בדרך שבין הציור המוקדם לציור הנוכחי? אולי מה שקרה היה בעצם מה שכתב פלובר בפסקה ממכתבו המצוטטת לעיל. החומר נעלם, הצבע נעלם, הבד הפך לפתח במקום לחסם.

ומה רואה העין? העין רואה את הקוויים ההופכים לשכבות מסורגות, סורגים המתעקלים לכלל צורות אורגניות, דמויות המאבדות את צורתן וזוכות בה בשנית. היא רואה משטח ענק שבמסגרתו ניתן דרור למבט.
במכלול עבודתה של שינמן ניתן לזהות בעקביות כיצד היא משתמשת באמצעים מסורתיים על מנת לייצר ציור שהוא מודרני ועכשווי במהותו. בציורים אלה, המוצגים לפנינו , ניתן להבחין בבירור כיצד מתקיים ההבדל בין עולם הדמיון והתופעות החזותיות לבין העולם הנגלה – עולם המציאות. עולם מציאות זה, חרף שמו והגדרתו, הוא עולם סמוי מעין הצופה שאינו מכיר את עולמה הפנימי של האמנית. ניתן להבין את המראות שאותם מציגה בפנינו שינמן אך ורק מתוך חשיפת העולם המניע אותה אל הבד ואל עיפרון הגרפיט. ברור לנו כי במקום אחר בעולם לא יהיו לאם ציורים מודאגים מסוג ציוריה המוקדמים של האם שינמן, או, לצורך העניין, כל אם ישראלית אחרת. אם כל האמור לעיל נדמה כניסיון להגדיר את הישראליות עצמה, הרי אין ספק כי בבואנו לבחון את ציוריה של שינמן עלינו להיות מודעים לישראליות שלה בפרט, ולקשריה עם עולם האמנות בכלל.