Arachne’s hair flowed away and with them both (her) nose and ears,

and (her) head becomes very small, she is also small in her whole body;

slender fingers cling on (her) side in place of legs, (her) belly occupies

the rest: from which, nevertheless, that (girl) lets out a thread, and the

spider works (her) ancient looms.

Minerva wins this epic tale and hopes that when humans would learn about Arachne’s fate, they would revere the mighty gods, In other versions of the story Minerva wins the tapestry contest with a far superior work, causing Arachne to be ashamed; Minerva takes pity on Arachne and turns her into spider so that she can continue to spin and weave for infinity. In both versions, the reader finds the Manichean theme of man versus god, the capriciousness of fate, as well as the internal struggles of the creative process.

Weaving has for centuries been considered a female occupation, and primarily a domestic talent, before being developed on an industrial scale…Today weaving and embroidery are used by mainstream artists as disparate as Louise Bourgeois, Tracey Emin, Francesco Vezzoli, and Andrea Zittel.

Daniella Sheinman, an artist based in Tel Aviv, whose work has rejected color for the past twenty-one years. Sheinman also creates portraiture of female subject matter, albeit more specific than Self’s, for this exhibition, presenting three works that begin as small black and white drawings that are transferred to ceramic painting on glass. Untitled (My Mona Lisa I, II and III) are portraits

of her granddaughter created in 2015. All three works use an interior oval compositional structure to visually contain the portraits of the young woman: in each piece she is seen drawn, in ceramic printing on glass panels, from the bust up in black on a white surface, in the same pose as Leonardo da Vinci’s infamous heroin. While in Untitled (My Mona Lisa II and III) the viewer sees the woman as timeless, Untitled (My Mona Lisa I) includes the young woman wearing a logo sweatshirt, signaling her existence within a contemporary era. The titles are a nod to the artist’s affection for her progeny, elevating her from a typical young woman to one of the most mysterious and captivating figures in the history of art.

In each work the oval structures are disrupted by an overlay of erratic lines that may be read as web-like in places and landscape elements in others. In addition to obscuring some of the facial details in the works, this overlay of abstract lines disrupts the discreteness of the oval shaped portraits. The oval portraits are direct references to both the history of portrait and miniature painting, as mentioned above. Sheinman seems to call her subjects from another historical epoch, suggesting these are women of importance; however, she disturbs the sanctity of the portraiture with the web of lines, which is a typical motif of her work in painting as well as sculpture. Like Rauschenberg’s erased de Kooning, she obliterates her own handiwork, suggesting the process of reworking and rethinking the composition. One literally sees the angst and vulnerability of the creative process in the works—the ebb and flow of creative confidence and deflation. Using what appears at first to be straightforward portraiture, the artist tells the story of the creative process, as well as the story of women’s achievement, both past and present.

בתחילת דרכה האמנותית יצרה דניאלה שינמן ציורים פיגורטיביים צבעוניים, אך במהלך השנים הפכו ציוריה מונוכרומטיים וחופשיים. מרבית העבודות בתערוכה מבוצעות בגרפיט שחור על גבי בדים לבנים חשופים גדולי ממדים, ומבטאות את השפה האישית, הייחודית והמרשימה שהאמנית פיתחה לאורך שני העשורים האחרונים, שפה שהיא אבסטרקטית ובה בעת גם בנויה היטב ומעוצבת בקפידה.

במבט ראשון עבודות התערוכה נראות ספונטניות, אך למעשה הן תוצר של עבודת תכנון קפדנית ומדוקדקת, ועבודה סיזיפית בקווי גרפיט מעובים. מעניין להתחקות אחר התהליך שבו נוצרו העבודות. בתחילה יצרה שינמן רישומי הכנה בלתי אמצעיים וספונטאניים בעיפרון על נייר. בשלב הבא צילמה את הרישומים והדפיסה אותם על שקפים, שמהם בנתה את הדימוי הרצוי, לעתים דרך הרכבת השקפים זה על גבי זה, בחפיפה מלאה או חלקית. את הקומפוזיציה הנבחרת הקרינה בסטודיו רחב ידיים על בדים גדולי ממדים, ורשמה את קווי המתאר. בשלב האחרון מילאה את קווי המתאר בקווי גרפיט צפופים שהתגבשו לכלל משטח שחור. במהלך עבודת המילוי היו הבדים הגדולים מונחים, כשהם מגולגלים, על גבי שולחן הסטודיו, כשרק טפח קטן מהם גלוי לעבודה. תהליך עבודת המילוי היה איטי, עמלני וסיזיפי, ורק בסופו נפרש הבד והיצירה התגלתה בשלמותה. מבחינה זו הזכירה החוויה של האמנית את זו של אמני ההדפס, שגם עבודתם נחשפת רק בגמר התהליך.
לעומת עבודות הגרפיט, הרישומים ששינמן יצרה בשנים האחרונות על גבי יריעות נייר גדולות הם אכן ספונטניים. ברוח הציור האוטומטי של אמני האוטומטיזים שפעלו באירופה בתחילת המאה שעברה, החופש ששינמן נטלה בהם לעצמה היה כמעט מוחלט. העבודות מציגות התפרצות תזזיתית ספונטנית וישירה, שנעשתה בפרק זמן קצר, בהינף יד ישיר ומיידי על נייר שנתלה על הקיר.

התערוכה כולה, כמו גם שמה, נוצרה בהשראה מוזיקלית. מילדותה מנגנת שינמן בפסנתר, ומלאכת היצירה שלה בסטודיו מלווה תמיד בהאזנה למוסיקה, המעניקה לה השראה לציור ומכתיבה את קצב עבודתה. בתחילת העבודה על התערוכה בגלריה ליטבק שקלה שינמן להציב ווריאציה עם פסנתר במרכז חלל התצוגה, אך לבסוף החליטה לוותר על ממשותו הקונקרטית, ולהשאיר רק את הצלילים אשר הנחו אותה ביצירת המיצב הנוכחי.
המיצב בתערוכה כולל גם גלילי פרספקס הנישאים מעלה לגובה רב, ומאזכרים את שני הטוטמים הענקיים מעץ האקליפטוס המלא, הגולמי והחשוף שהתנשאו לגובה של מעל לשלושה מטרים בתערוכתה המונומנטלית של שינמן, “קו תוהו – מיצב” שהוצגה ב-2009 במוזיאון הפתוח בגן התעשייה תפן. הפעם הוצב מקבץ של גלילי פרספקס שקופים בחלל הגבוה ורחב הידיים של הגלריה, ועליהם הוטבעו בשחור הדימויים מן הציורים שעל הקירות. שינמן מספרת כי רצתה להוציא את הקווים מתוך התמונות, להכניסם לחלל ולאפשר לצופים להסתובב בתוכם ולחוות אותם, כמו שהם חווים את הצלילים המתנגנים ונשמעים בחלל. גדעון עפרת, במאמר “דניאלה שינמן: קו תוהו” שהופיע בקטלוג התערוכה המכוננת בתפן, כתב כך: “קוויה של שינמן לא יאשרו ‘קו-מתאר’, בה במידה שלא יאשר קו-מיתר של צלילי רקיעים.”
המעבר של שינמן מציורי אקריליק בצבע לציורי גרפיט בשחור-לבן על בד החל כבר בשנות התשעים, בשתי תערוכות היחיד שלה שאצרתי במוזיאון חיפה: בתערוכה “הגירוש מגן עדן” (1994) הציגה שינמן וריאציות לפרסקו של צייר הרנסאנס המפורסם מזאצ’ו, שצייר את הגירוש מגן עדן בקאפלה בראנקאצ’י שבפירנצה ב-1427. היתה זו התערוכה האחרונה שבה הציגה שינמן ציורי צבע בלבד, אך גם בהם, בתוך הקומפוזיציות, אפשר היה לאתר סבך של קווים שצוירו בגרפיט שחור. שלוש שנים לאחר מכן, במיצב המונומנטלי “ונוס עולה מן הים” (1997) הציגה שינמן עשרות וריאציות של ונוס. במרכז המיצב ניצב ציור צבע גדול ממדים מוקדם של האמנית שצויר כמחווה ליצירתו הנודעת ביותר של בוטיצ’לי “לידתה של ונוס” (1482-1484). בטריפטיכון זה נראתה ונוס שלוש פעמים בגודל טבעי, בכל פעם על רקע צבעוני אחיד אחר. על מנת לבטא מציאות מנוכרת מוקמה דמותה בסבך של אלמנטים אבסטרקטיים בקווים שחורים דוקרניים ותזזיתיים. הטריפטיכון הוצב על גבי הדופן הפנימית של קופסת עץ פתוחה עצומת ממדים שהשיקה לתקרה, ונראתה ספק כארון וספק כמזבח. מיפתח המיצב, שדימה ארון ענק, הונח על גבי הרצפה, בקצהו של מסלול עץ באורך של יותר מעשרה מטרים – שבהם עלתה ונוס מן הים ושבה וירדה אל הצופה. אבל על בדי הענק שנתלו על קירות המוזיאון באותו מיצב נראו וריאציות שונות של דמותה על ונוס אשר צוירו בגרפיט שחור על גבי בד לבן חשוף.
מתוך המבחר הרב של תערוכות היחיד הגדולות שבהם הציגה שינמן לאורך השנים את ציורי הגרפיט על בדי הקנבס החשופים, בארץ ובעולם, ראוי לציין את מיצבי הענק בדו-ממד ובתלת-ממד שהוצגו בתערוכה “מרחב פנימי” בבייריש פראיינס בנק בפרנקפורט (1996) וגם בסותבי’ס בתל אביב (1998), את התערוכה “משמעויות החיים” שהוצגה במוזיאון לודוויג לאמנות מודרנית בקובלנץ (1999), ואת התערוכה “דניאלה שינמן: מסע אל נבכי החלום”, שהוצגה במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן (2002).
האינטואיטיביות המושלת בציוריה של שינמן יוצרת את התחושה שהאינטנסיביות טורפת אצלה את החיים כשהיא נפרשת על מנעד של רגשות וחוויות תת הכרתיות. למרות האקספרסיביות שלהם, ניחנים הציורים באינטימיות רבה ומבטאים טווח רחב של חוויות אנושיות. האמנית נוטלת על עצמה את החובה לאתר רגשות אלה ולתת להם ביטוי ביצירתה. כשמצבור החוויות פורץ אל הבד נדמה שהכול מתרחש עליו בו זמנית, וההפרדה בין עבר, הווה ועתיד מאבדת כל משמעות. ההווה, שהיה אמור לשלוט ברגע, נכנע לעתים בפני כוחות העבר העצומים, ואילו העתיד מופיע בחלל הציור כעולם לא ידוע הנושא תקווה. בעבודה המרכזית בתערוכה, המשתרעת על גבי קיר שלם באורך עשרה מטרים, מתייחסת האמנית לתמורות החברתיות והפוליטיות שהאדם מחולל בעולם של ימינו, ומתארת מציאות השרויה בתוהו ובוהו, לטוב ולרע. הקווים המרצדים ביצירה מתייחסים לסערות ולתהפוכות המתגעשות על בני האדם, ומותירות אותם בתחושה של חוסר ודאות ולעתים גם חוסר אונים.
ציוריה המונוכרומטיים של שינמן נבנים בקווים קצביים וחופשיים, המונחים על הבד הלבן החשוף. החיבור הצלילי בין מקטע אחד למשנהו יוצר שיווי משקל המאזן בין הצורות, ומוביל לדיאלוג הרוקם את פרטיטורת המקצב המעניקה לעבודות מבע חדש. העבודות מקיימות דיאלוג מרתק בין פנים פגיע, חשוף ורך, לבין חוץ קשוח ומגונן. דיאלוג זה משקף את זירת המאבקים שבין האדם לסביבה, ואת ההתגוששות המתמדת שבה מתעצבים יחסיו עם עצמו, עם אנשים אחרים ועם העולם הסובב אותו.
העבודות של דניאלה שינמן אינן מתמקדות בתקופת חיים מסוימת אלא מטיילות בין התרחשויות שונות מזמנים שונים. מבעד לציורים ניבטת פילוסופיית חיים הנמסרת מתוך פרספקטיבה אינדיווידואלית, ומתוך השקפת עולם זו מנסה האמנית להעלות על הבד, בכל ציור וציור מחדש, מכלול של חיים ולא מקטע שלהם. כך, כל ציור מבקש לתת ביטוי פלסטי לחוויות הנפש שהצטברו אצלה לאורך השנים. יצירתה המרתקת של שינמן דו-משמעית ביסודה: מחד, שפת ההפשטה ותהליך היצירה שלה משדרים איפוק רגשי ושכלי, אך מאידך, הם מעוררים בצופה סערות ורגשות הטמונים בקווים השחורים המרצדים על הבדים החשופים והגלילים השקופים כמו צלילי מוסיקה הנפרטים על קלידים מתוך ספר תווים בשחור ולבן.
הציורים הללו הם הפרטיטורה המוזיקלית של האמנית המזמינה את הצופה להתנועע בתערוכה על פני הרמוניות של קווים שחורים המונחים לצד דיסהרמוניות של קונטרסטים צורניים. התערוכה היא במת התרחשות שעליה משתעשעים הקווים והצורות במשחקים של כיוון ותנועה. הם מתגוששים, מושכים ודוחפים, מפגינים יכולת קבלה או דחייה, ויוצרים ביניהם יחסים הרמוניים או דיסהרמוניים, היררכיות דינמיות המעצבות יחסי כוח משתנים.

דניאלה טלמור, אוצרת ראשית לשעבר, מוזיאון חיפה לאמנות.

קו מיתר מיצב של דניאלה שיינמן  (לצידו מוצג גם מיצב וידיאו קטן של ניבי אלרואי) מבטא את  מגמת השינוי בגלריה וגם מסמן התפתחות משמעותית  ביצירתה. השפה  של שיינמן עברה תהליך צימצום וזיקוק. ללא דימוי אנושי וללא שימוש בצבע שיינמן  מפתחת את מערכי הקווים השחורים, בהם עסקה גם בעבר, לכדי סבכים מורכבים שמתיחסים ספק לטבע כפי שהוא מוכר כנוף (שיחים ועצים) ספק למערכי תאים מוגדלים למימדי ענק. היא מציירת בגרפיט על בד ונייר ויחד עם מערך גלילי פרספקס יצרה מרחב צורני לא נרטיבי שיש בו תנופה, עניין ומידה רבה של אלגנטיות.
בחלל המלבני הארוך של הגלריה, נפרש  ציור גדול מאד 10 מטר בד) ועליו קוי גרפיט משתרגי היוצרים תחושה כשל קטעי נוף החולפים בנסיעה, ספק בסרט שחור לבן ספק בזיכרון רחוק. העבודה בגרפיט מדויקת ובמבט מקרוב ניכר הלחץ שהושקע בעבודה וגם גווני השחור המשתנים . הסבך מתקשר ליער, להסתרה, להבטחה וסכנה. בהקשר הישראלי זיכרון השואה הוא בלתי נמנע בדומה לעבודות של אורי גרשט, ניר עברון,ויהודית סספורטס שעסקו בעשור האחרון ביערות. שמונה גלילים- עמודים מפרספקס  שינמן מציגה בתערוכה הם אובייקטים יפים שיש בהם חמקמקות.

פיזורם בחלל הגלריה הוא כזה שהעמודים מתגלים בחלקם רק תוך כידי הליכה. עלהעמודים הודבקו הדפסות דיגיטליות של ציורי סבך קווי.  שקיפותם מתגלה כמתעתעת: הגלילים הגבוהים אוצרים סוד, אוטמים את אפשרות המבט   לשוטט. ככל ששוהים בחלל מתחזקת ש תחושה אפלה וכאוטית שמפעפעת למרות הרושם הראשוני הבהיר. בכניסה לגלריה, בנישה שגובהה מעל שלושה מטרים תלויה עבודה על נייר בפורמט של מגילה ארוכה.  כאן בשל הפורמט התחושה הקליגרפית בולטת במיוחד. באופן מעניין העבודה של שיינמן מתקשרת לזו של אמנים אמריקאים שהושפעו מפרנץ קליין שהיה חלק מהאבסטרקט האקספרסיוניסטי האמריקאי, בהם ברייס מרדן ובאופן מסויים גם סיי טוומבלי (שנפטר לפני שנתיים).

התערוכה היא כהרהור על ריק ושקיפות, מונח שהפך למטבע דיבור שכיח מאד וזאת באופן פרדוכסלי במקביל לכך שמסתבר שפרטיות, כמעט בכל רמה, הופכת לנחלת העבר והשקיפות כרוכה בהצפה של מידע שמערפלת לא פעם יותר משהיא מבהירה.

אוצרת: דניאלה טלמור

לכתבה המלאה:
‏http://www.smadarsheffi.com/?p=712 

האמנית הישראלית דניאלה שינמן משחקת עם חיים ומוות מעבר לים

תערוכה של אמנית ישראלית מכה גלים בגרמניה. דניאלה שינמן תושבת רמת אפעל, הוזמנה להציג את התערכוה “מרחבים פנימיים” בעיר קובלנץ, הסמוכה לפרנקפורט, והמבקרים לא נשארים אדישים. שינמן מתארחת במוזיאון לודוויג, אחת האכסניות המכובדות ביותר אמנות באירופה . סניפיו של המוזיאון מפוזרים בכל מרכזי התרבות ביבשת, והוא נחשב לקובע טעם בעולם האומנות.
התערוכה של שינמן עוסקת בחיים. במוב זה, שינמן ” היכתה בפטיש 5 קילו על ראשם של הגרמנים”, בלשונו של אחד המבקרים. העיסוק האמנותי של יהודים המציגים בגרמניה, קשור בדרך כלל במוות, מסיבות היסטוריות מובנות. שינמן הפתיעה, ובחרה בחיים, מנקודת מבט מרתקת:גבולות החיים או יותר נכון- מה ניתן לומר על החיים במבט מבחוץ, מהצד של המוות.
המיצב “מרחבים פנימיים” מתפרס על פני קומת ענק במוזיון. בקומה העליונה הציבה שינמן שלוש וריאציות פרטיות על “ונוס עולה מן הים” ציורו המפורסם של בוטיצ’לי. ונוס של שינמן מופיעה בשלושה הדפסים – תכלת , ירוק וורוד וסגול.
את התערוכה, כמו גם את דרכה האמנותית של שינמן, מלווה רוה”מ לשעבר שמעון פרס, שגם הקדיש לה טקסט בקטלוג.

]]> https://he.daniella-art.com/israeli-venus-in-germany/feed/ 0 https://he.daniella-art.com/shutting-one-eye/ https://he.daniella-art.com/shutting-one-eye/#comments Sun, 22 Jun 2014 13:58:09 +0000 http://he.daniella-art.com/?p=756

אמון מחודש בכוחן של האמנויות המסורתיות
דניאלה שינמן, מרחב פנימי, מיצב בסותביס תל אביב

שלושים ושש מגילות מצוירות נישאות לגובה קירות העץ, בחלל הפנימי שבנתה דניאלה שינמן בתוך מרחב התצוגה החדש של סותבי’ס. חלל בתוך חלל תוך שליטה גמורה במרחב הפנימי שיצרה. על המגילות המקיפות את הפנים מתעמתים שני כוחות, גופים, לא ממש מזוהים, זכריים ונקביים. התחתונים עשויים רצף דחוס של נגיעות גרפיט הבונות גופים כענני סיכות. העליונים עשויים קווים עבים דשנים שחורים. אפשר להפרידם זה מזה בעין, או להמשיך את התנצחותם הכנועה. הדפנות המצוירות סוגרות על מעין עץ חדיר ועדין, עשוי מוטות עץ בהיר וחשוף, כשמאחת הצלעות מובילה אל המרכז מנהרה מסורגת, כזאת המנתבת אריות אל בימת הקרקס. בקצה אחד של החלל התחום לא – תחום רובצת מומיה ענקית מחותלת שאיבדה מתארי אנוש.

בניגוד למיצבים רבים זהו מיצב המצטיין בפשטות ובהירות. אין הוא תיאטרלי, אין הוא מואר בדרמטיות כי אם באור אחיד. המיצב מצליח לאחד רישום דו מימדי עם פיסוליות סביבתית תלת מימדית, לא אגרסיווית, לכלל יצירה מעוצבת להפליא אסתטית אך לא דקורטיווית שיש בה משהו צפוני מואר ונקי. חבל שהתערוכה נסגרת לאחר תקופה כה קצרה.

המיצב ‘מרחב פנימי’ של האמנית הישראלית דניאלה שינמן “תופס” את המתבוננים בו במוזיאון לודוויג.
כשהמבקר נכנס לחדר התצוגה הוא נלכד במכלאת עץ פתלתלה שנראית כמי שרוצה למנוע צפיה פסיבית בציורים המונומנטליים המיוחדים המעטרים את הקירות. המכלאה מראה לצופה את השביל, אך באותו הזמן היא גם גורמת לו להרגיש כמו אסיר על ידי כך שהיא שהיא חוסמת את הדרך עם מכשולים ובריקדות. אולם לצופה ישנו החופש להיות חלק פעיל מהמערכת הזאת.

מחוץ לדממה הזאת, מוצא עצמו המתבונן, כמו האומן, עובר מההפרעות והסחי הדעת אל שלווה אשר מסמלת את תחילתם של חיים חדשים.
האם יש חזרה לגן עדו לאחר כל כך הרבה צער? אחרי מאבק כה ממושך לסוף טוב , הפי אנד?
אם כן יהיה זה צבוע מידי. וזו הסיבה מדוע דניאלה שינמן בוחרת בכיוון אחר שוב , שוברת את האידיאליה, ושבירתה של התבנית הזאת, מובילה אותנו חזרה אל ההתחלה עד לסופה, ומכאן שוב להתחלה וחוזר חלילה.

במיצב של דניאלה שינמן מרחב פנימי, מאסר כאוס פחד וטרור שולטים. מיד כשנכנס הצופה למיצב במטרה לחוות את הסדר השלם הוא ננעל בתוך כלוב. הוא הופך להיות קורבן של התשוקה שלו לאינטואיציה. הוא יגלה, מאוחר מדי שהוא לא צופה מרחוק בסיפור של מישהו אחר אלא עד למשהו שהופך להיות הביוגרפיה האישית שלו.

האמביוולנטיות הזו בין הכלל ליחיד יכולה להימצא בציור התהליך, אשר באמנות ובמיומנות קורא לגבולות בין מופשטות טהורה ולבין משהו מוחשי יותר.

התהליך של דניאלה שינמן אינו מתחיל בגן העדן. התהליך מתחיל עם נפילתו של אדם, איבוד התמימות ולאחר מכן הגירוש מגן העדן. התהליך נפתח בסערה בהכרזה על חרדה וקונפליקט פנימי כרעיון מרכזי. בשני הציורים הראשונים הדמויות תחומות בתוך צורה מלבנית המסמלת שער כניסה או דלת. בציור השלישי הנושא של הגירוש מגן העדן הופך להיות מוכח וגלוי.אדם מכסה את פניו והולך עם ראשו מוטה בבושה.
ההדהוד וההישנות של דמותו של אדם וחווה מלווה במוטיב החוזר של שער אשר לא לגמרי זקוף ומאיים ליפול. בשמונת הציורים הראשונים דניאלה שינמן מתארת את הגירוש מגן העדן לא פחות משש פעמים. בסבך הקוים הנראים כרשת קוים צפופה, הדמויות נראות כלואות או ומופרדות בתוך מארג רשתי או מרקם אשר סוגר עליהם.

מספר היבטים של פרשנות עולים בראשו של צופה המתבונן במיצב . תהליך הציור עצמו מציע רמה שונה של פירוש. הוא מתאר (התהליך) את ההתפתחות של אדם אחרי הגירוש מגן העדן, אבל גם מתאר את ההיוולדות מחדש למצב של מודעות, שזהו המקור לאהבה ויצירתיות ואולי יצירתיות באופן פרטני נבנית כך והאנושות כולה בנויה בדרך זו.

הצופה נאלץ לצפות ולהיות עד לסיפור המתרחש מתוך סורגי המיצב והוא משתתף אקטיבי אשר תופס את הסיפור באופן רציף. אין לצופה כמעט דרך חזרה והוא הופך אסיר לרגשותיו, והוא למעשה סוף סוף מתמודד עם ההיסטוריה האישית (הגרמנית) שלו, ההיסטוריה של הסוציאליזם הלאומי והשואה.

האומנית למעשה נמנעת מלהביע את אספקט השואה וההיסטוריה הגרמנית , כשהמיצב מוצג בגרמניה. אולם, כמעט בלתי אפשרי להתעלם מאסוסיאציה זו. באמביוואלנטיות של מוות ותקווה המיצב משלב את הזיכרון אשר לא מתואר במילים של ההיסטוריה האכזרית ומתאר בד בבד את ההישרדות בהווה.
דניאלה שינמן בכוונה מתארת מוות והישרדות (חיים), יצירתיות ואנושיות כבשורה של תקווה.

בעבודה “עננים מיתיים” ציירה דניאלה שינמן בשנת 1991 את בנה החייל כשמסביבו משתוללת סערה של כתמי צבע אקספרסיביים וקווים שחורים מתפתלים. בחלקה התחתון של העבודה מצוירות ידיים הגוררות מריחות בצבע אדום. על בית החזה של החייל הצעיר מצויר קו שחור מרובע ובתוכו ספירלה מעוקלת. תבנית זו אמנם חוזרת כדגם – אורנמנט לכל רוחב העבודה, אך כשהיא מצוירת כך על בית החזה של החייל, היא נראית כלוח מטרה. תחושות של חרדה ותוהו רוחשות סביב דמותו המצוירת של הבן. אלה חוברות לידיעה על אודות הזוועות האופפות אותו והופכות אותו לחלק מהן. הקשר הציורי בין אותם מערכים משתרגים של קווים שחורים מעובים הנובטים בעבודה “עננים מיתיים” משנת 1991, לבין העבודות הנוכחיות המוצגות בתערוכה זו בולט מבחינה צורנית, חרף התקיימותו של תהליך רדוקטיבי המבחין בין העבודות ההן לעבודות העכשוויות. נקודת המבט הנשית – הזדעקותה של האם לנוכח מקום הימצאו של בנה החייל – מביאה בעבודות הנוכחיות הן למחיקת הנרטיב (דמותו של הבן) והן למחיקת הצבע (המבע האקספרסיבי) והמרקם. אפשר שהדבר מכוון לשלב שבו הגיעה האמנית למיצוי קפדני של תהליך עבודתה, אפשר שחרדת האובדן כבר כמעט אינה ניתנת לביטוי כלל.

במבט ראשון מפליא אולי לכרוך את עבודותיה גדולות הממדים של דניאלה שינמן שבהן מופיעים מערכים משורגים של קווי גרפיט מעובים, עם עבודת רקמה או תחרה (הנתפשות בתודעתנו דווקא כעבודות אינטימיות המשלבות חוטים או סיבים אחרים). במאמר זה אנסה להצביע על נקודות הדמיון המתקיימות בין הליך העבודה של האמנית ואלמנטים הקיימים ביצירותיה לבין אופן עבודתם של העוסקים במלאכת הרקמה או התחרה. יש להדגיש כי בסופו של התהליך נפרם המכנה המשותף המקשר בין עבודתה של שינמן לבין המודל המסורתי, ופרימה זו היא המובילה ליצירתו של דגם עבודה ייחודי. למרות קווי הדמיון שנמתחו בין עבודת התחרה לעבודותיה של שינמן, ניכר כי היא בוחרת לאמץ את המודל המסורתי רק למראית עין. הליכי העבודה הדומים מבליטים דווקא את התווייתו של תהליך הפרימה, שתכליתו היא גיבוש שפת ביטוי נבדלת תוך דחיית המקום שאליו אמורה הייתה העבודה להשתייך. במיתולוגיה היוונית, בסיפור שיבתו של אודסאוס ממסעותיו, מתואר כיצד מדי ערב בתקופת היעדרותו רבת השנים, פורמת פנלופה, אשתו (שהיא בעצם מה שמכנים כיום “אלמנת קש”), את קטע האריג שאותו טוותה באותו יום. כך היא מצליחה שלא לממש את הבטחתה להינשא לאחד ממחזריה עם השלמתו של האריג. פנלופה משתמשת בכלים המסורתיים המצויים בידיה, אך על ידי הסטתם בערמומיות מתפקידם הרגיל, באמצעות אקט הפרימה, הם מעניקים לה את הכוח לקבוע את גורלה, או לכול הפחות להשהות אותו ולהסיטו, ולו קמעה, ממסלולו הצפוי.

עבודותיה של דניאלה שינמן מונחות על הרצפה בסטודיו הממוקם בהאנגר גדול במושב במרכז הארץ. זוהפעם הראשונה שאני מבקר את דניאלה בסטודיו הזה. לפני שנים ביקרתי אותה בסטודיו ששכן במרתף ביתה, והיא הראתה לי מגילות בד ארוכות שעליהן הותווה רישום בעיפרון דק. לא ניתן היה לראות את המגילות הארוכות במלואן בשל מגבלות המקום. חרף תנאי הצפייה הקשים, היה באותן עבודות משהו שמשך את תשומת לבי. הייתה בהן עדות לסוג של עבודה סיזיפית ומתמשכת שהתפרשה, תרתי משמע, על פני מטרים רבים של בד. יתר על כן, ניכרה בהן מידה של נחישות. התמודדות עם בדים כה גדולים מחייבת נטרול של הרצון לראות את העבודה המוגמרת. יש בעבודה מסוג זה מחויבות הניתנת לכימות. כשהתבוננתי בבדים נזכרתי בקטע ממכתב שכתב גוסטב פלובר ללואיז קולה ב-16 בינואר 1852: “היצירות היפות ביותר הן היצירות שיש בהן הכי מעט חומר. ככל שההבעה מתקרבת אל המחשבה, ככל שהמילים נצמדות אליה יותר ונעלמות, כן רב יותר היופי. נדמה לי שבדרכים האלה עתידה האמנות ללכת”.

ציוריה הראשונים של שינמן, בתקופה שקדמה למגילות האמורות, היו צבעוניים מאד ואקספרסיביים. הציור הורכב מדמויות ומכתמי צבע, ואצר בחובו סיפור קריא. הבדים שראיתי עתה היו גדולים מאד, רפויים, מהודקים באמצעות נעצים אל קירות דיקט, מוכנים לתצוגה כסדרה בעלת אחידות רעיונית וצורנית, מה קרה בדרך שבין הציור המוקדם לציור הנוכחי? אולי מה שקרה היה בעצם מה שכתב פלובר בפסקה ממכתבו המצוטטת לעיל. החומר נעלם, הצבע נעלם, הבד הפך לפתח במקום לחסם.

ומה רואה העין? העין רואה את הקוויים ההופכים לשכבות מסורגות, סורגים המתעקלים לכלל צורות אורגניות, דמויות המאבדות את צורתן וזוכות בה בשנית. היא רואה משטח ענק שבמסגרתו ניתן דרור למבט.
במכלול עבודתה של שינמן ניתן לזהות בעקביות כיצד היא משתמשת באמצעים מסורתיים על מנת לייצר ציור שהוא מודרני ועכשווי במהותו. בציורים אלה, המוצגים לפנינו , ניתן להבחין בבירור כיצד מתקיים ההבדל בין עולם הדמיון והתופעות החזותיות לבין העולם הנגלה – עולם המציאות. עולם מציאות זה, חרף שמו והגדרתו, הוא עולם סמוי מעין הצופה שאינו מכיר את עולמה הפנימי של האמנית. ניתן להבין את המראות שאותם מציגה בפנינו שינמן אך ורק מתוך חשיפת העולם המניע אותה אל הבד ואל עיפרון הגרפיט. ברור לנו כי במקום אחר בעולם לא יהיו לאם ציורים מודאגים מסוג ציוריה המוקדמים של האם שינמן, או, לצורך העניין, כל אם ישראלית אחרת. אם כל האמור לעיל נדמה כניסיון להגדיר את הישראליות עצמה, הרי אין ספק כי בבואנו לבחון את ציוריה של שינמן עלינו להיות מודעים לישראליות שלה בפרט, ולקשריה עם עולם האמנות בכלל.

הקריירה האמנותית של דניאלה שינמן, שציוריה מוצגים עתה במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן, עוקבת אחר תהליך שעברה בחיה האישיים- חשיפת האמת מתוך ערבוביית ההסתרה של ילדותה.

כעת מוצגת במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן תערוכת ציורים שהכינה שינמן בשלוש השנים האחרונות, ובה הגיעה לשיא השפה האמנותית המתומצתת שלה.

]]> https://he.daniella-art.com/its-all-in-black-and-white/feed/ 0