דניאלה שיינמןרואה לא רואה – מרחב פנימי
חנה קופלר
במיצב הנוכחי – מרחב פנימי – מעלה דניאלה שינמן חיזיון דחש, המבטל באחת כל מסגרת קודמת. בטריטוריה התלת מימדית החדשה, מרחיבה אמנם שינמן את שדה פעולתה, אך במקביל ובמפגיע היא מסירה צבע, מציבה גבול, חוסמת ניראות.
במיצב נרקמת שפה תמונתית חדשה, אך פריצת המסגרת הדו מימדית מתגלה כאשליית חופש רגעית.
“רואה , לא רואה” הוא שם המשחק, המיצב הפנימי מתרכז בשלושה אלמנטים צורניים, שהזיקה ביניהם
נוצרת בשם הפרדוקס המאפיין את מרכיביו של כל אחד אחד מהם ואת מורכבותו של החיבור ביניהם.
אוזלת היד לנוכח הסתירה שבקיומינו ולנוכח המוגבלות שביכולתינו מעוררת אך זיכרונות עתיקים על התקווה הזעומה שהותירה לנו תיבת פנדורה.
המגילה העוטפת את קירות חלל המיצב וסוגרת על הכלוב הסוגר על המומיה הסגורה בתכריכיה, יוצרים הצבה העוסקת במצבו הקיומי של האדם. כאן, כל אופציה אפשרית מבטלת את רעותה, ולנקלע אל תוך המארב הזה לא נותר אלא לקחת חלק באפפשרות היחידה המוענקת לו – חופש המשחק.
שחור לבן בלי צבעים
ניצה אבירם - ידיעות אחרונות 9.10.1996
מצבו הקיומי של האדם, ה’כלובים’ והמסגרות שבתוכם אנחנו חיים, המחיצות או היעדר המחיצות שבין האדם לבין המוות – כל התהיות האלה באות לידי ביטוי בתערוכה של האמנית הישראלית דניאלה שינמן, שהוצגה לאחרונה – ב’בייריש בנק’ בפרנקפורט שבגרמניה. בתערוכה הוצג ניצב ענק תח הכותרת ‘רואה – לא רואה’ , והיא זכתה להצלחה חסרת תקדים.
שינמן היא אחת הנשים הבודדות ברשימת המציגים בבנק הגרמני היוקרתי, והאשה הישראלית היחידה שחדרה אל בין כותלי המוזיאון הבנקאי הזה. קיום התערוכה בבנק הגרמני נחשב להישג מרשים בקנה מידה בינלאומי, כיוון שמדובר באחד הבנקים הגדולים בגרמניה, הרואה את האמנות כאחד העקרונות החשובים עליהם מושתת התדמית העסקית שלו.
שינמן (כמעט 50) נשואה ואם לשלושה ילדים, מסבירה כי היא מפנימה חוויות, רשמים, רגשות, תחושות, ומוציאה את הדברים באמצעות היצירה האמנותית. לדבריה, אחרי שנים ארוכות של עיסוק מתמיד בציור על בד, תוך שימוש בהרבה צבע, הרגישה שנגמרו לה הצבעים:” היתה לי לחושה שאני לא יכולה עוד להתבטא בצבע. זה די הבביל אותי, משום שתמיד היתה צבעוניות גדולה מאד בציורים שלי. הרגשתי מותשת, ורציתי לומר אמירה אחת גדולה ושלמה”.
הפנטזיה החדשה שלה היתה לעבוד בגדול. ללכת על יצירה אחת, הכי גדולה שאפשר:” שאפתי לקבל מקום גדול, אולם ענק, אלא שבארץ קשה למצוא היכל כזה”.
אחרי עבודה של כמה חודשים על מודלים שהדגימו את הכיוון היצירתי החדש שבער בעצמותיה, חיפשה שטח מתאים במוזיאונים גדולים מחוץ לגבולות המדינה. עד מהרה התברר לה כי הבנקים הגדולים בגרמניה הם גם מוזיאונים, אספני אמנות וספונסרים של אמנים. ” בכל בנק מכובד בגרמניה פועלת מחלקת אוצרות. זוהי מסורת שקיימת באירופה במסגרת הפתיחות לאמנות ובמסגרת הרצון לתת במה לאמנים”.
דניאלה שיינמן
ד"ר מיכאל סגן – כהן מוזיאון חיפה 1991-1993
המתמיד להתבונן בציוריה של דניאלה שינמן, יגלה במוקדם או במאוחר שה”אינטראקציה הזוגית” העומדת ביסוד השדרה המרכזית של העבודות היא הגירוש מגן עדן, לא הארוע עצמו, אלא כפי שהצופה המלומד יודע, זה של צייר הרנסנס המפורסם, מזאצ’יו, שהוא חלק בשורת פרסקאות ידועה שצייר בקפלה בראנקאצ’י בפירנצה ב-1427, אין ספק שזה אחד הדימויים החזקים שייצר המערב, אך לא כאן המקום לחזור ולהציג את מלא חשיבותו של מזאצ’יו. ודאי הוא, שמזאצ’יו הקנה אז וליצור דווקא סוג חדש של מונומנטאליות ועצמה, נוכחות חללית ומסה גופנית, הוא בא בהצעה עבור מאדיום הציור שהיה עד אז מבחינות אלה נחות מעט מן הפיסול. אך זכותו של מזאצ’יו היא גם בכך שבצד האכויות הפורמאליות שהביא לציור וכהשלמה מופתית להן ומה שהן תובעות, גם תיאור פסיכולוגי ואנושי כובש של מצב האדם החדש, רגשותיו תסכולו וכאבו, חשוף ערום רצוץ ופגיע, בשר ודם. וסצנת הגירוש של מזאצ’יו, אולי יותר מכל סצינה אחרת, מייצגת את המימד הפסיכולוגי שהביא מזאצ’יו לרנסנס האיטלקי כציור מתחדש. לסצינה עוצמה רבה ואין תימה שגם יוצר כמיקלאנג’לו “האלוהי” הושפע מן התמונה כשניגש הוא עצמו לנושא. ניתן ובכך לראות את הסצינה הזו של מזאצ’יו כזו שמיצגת את המודרניזם והחילון, את נקודת המבט של האדם במצבו, כילד שנולד מחדש המגורש מגנו של הענק אם להתייחס לסיפור של אוסקר ויילד, ולאיקונוגראפיה מודרנית.
קיצורו של דבר, כאשר דניאלה שינמן בחרה בסצינה זו, היא בחרה בחירה אינטואטיבית ונכונה. אכן, כפי שנראה החיבור שלה לסצינה המקראית שהיא בעלת משמעות יהודית/ נוצרית קבועה, הוא חיבור אישי מובהק, בן הזמן ורחוק מתיאולוגיה ודת.