דניאלה שיינמן: קו תוהו

גדעון עפרת

“כי יום נקם לה’ שנת שילומים לריב ציון […] ונטה עליה קו-תהו ואבני-בהו”. את נבואת הזעם האפוקליפטית של הנביא ישעיהו (לד, 11-8) פירש רמב”ן במונחי יצירה אמנותית: “[…] ונטה עליה קו תהו ואבני בהו, כי הוא הקו אשר בו יתחם האומן מחשבת בניינו ומה שיקווה לעשות…”. 1 קו תוהו הוא אפוא הקו שמעצב האמן (האדריכל) ביצירה שנידונה לחורבן ולכליה.
קוויה של דניאלה שינמן הם קווי קריסה ושבר: ספק שלדי בניינים הרוסים, ספק עורקים וורידים משוסעים, ספק ענפים יבשים שנתלשו והסתבכו. דרך ארוכה עבר הקו האמנותי מאז הקו היוגנדשטילי האופטימי של 1900 — קו הענף המשתרג או קו השיער הגולש בחן ובזרימה גלית, דקורטיבית ואידילית — ועד לקוויה של שינמן משנות האלפיים — קווים של פגע ומכה, קווים השוללים אחדות והמשכיות, קווי תוהו.

ומעל לכול, רישום “ריזומי” העונה לתנועת הלבלוב הממורכזת )בגזע או בגבעול( בתנועת
התפרשות–התפשטות–התפזרות של ריבוי קווי על פני המישור. את המונח ריזום [ Rhizome ] טבעו ז’יל דלז Deleuze ופליקס גואטרי [Guattari] בספרם אלף מישורים (פריז, 1980): סכמות התפתחותיות לא עוד יצייתו למודלים של הסתעפות דמוית אילן, הנעה מהאחד אל הפיצול, כי אם למודלים “עשביים” (ריזומיים) הפועלים מלכתחילה בהטרוגניות ומדלגים מקו מתפצל אחד למשנהו.

הסדרה ” 11.9 ” מופשטת יותר מכל יצירותיה של דניאלה שינמן עד כה. יש בה מעין סגירת מעגל עם נקודת המוצא המופשטת ביצירתה מאז הפגישה עם קיווה. ה”סבך” מסוער מתמיד, גם מראה החורבן חריף יותר, אף כי נמנע מדרמטיות. נושא הרישומים אינו יכול שלא לקשר את תודעתנו לברזלי בניין שסועים ושלדי פלדה קרועים.

דומה שלמרות ההיבט המטאפיזי–האפוקליפטי המלווה את ציורי/רישומי ” 11.9 ” של דניאלה שינמן, אין אלה יצירות המשתקות את תודעתנו. להפך, אלה יצירות המזמינות אותנו לרפלקסיה על אודות הבל המגדלים האוטופיים (החל במגדל בבל דרך מגדלי “התאומים” וגמור במגדלי קואלה–לומפור ודובאי) ועל אודות שקרי האוטופיה בכלל.
בתורת שכאלה, היצירות הללו וקודמותיהן (ונוס, הגירוש מגן–עדן) הולמות את מסורת הביקורת הפוסט–מודרנית נגד מושג האוטופיה.

שפת ההפשטה ואמצעי היצירה של דניאלה שינמן מבטיחים ריחוק שכלי ואיפוק רגשי, ובכך הם נמנעים
מהאפקטים של “התשוקה אל הממשי”. עקבות האסון הרשומים בסבלנות אין–קץ על הבדים הגדולים “קשובים” לשקט שאחרי הסערה, מקפידים להישאר על קו הגבול שבין תוכן הזוועה לבין הצורות האוטונומיות המבטיחות את “המשחק החופשי של כוחות ההכרה”. ברמה זו, אלה הם רישומים העונים ל”רוע המוחלט” בחירות אנושית, חירות היצירה.

 

_____________________________________

בין שני עולמות

רותי אופק

המיצב יוצר עולם — חלל עצמאי משלו. מרגע החדירה לתוך חלל המיצב, ההתרחשות כולה היא פנימית
ומנותקת מסביבתה. שלא כמו בתערוכת אמנות, שבה החלל נתון והיצירות מוצגות בתוכו, במיצב כל החלל הופך ליצירה אחת. אלן גינתון ציינה בהקשר זה את “האופי הפרדוכסלי של המיצב — מצד אחד היותו מציאותי, ממשי, תלת–ממדי, גופני, אבל מצד שני בעל עוצמה מתעתעת שנובעת מיכולתו להכיל את הצופה, לאסוף אותו ולנתק אותו מן המציאות”.

לדניאלה שינמן זהו המיצב השלישי שהיא יוצרת. מיצב זה שואל אלמנטים משני המיצבים הקודמים שיצרה: מרחב פנימי שהוצג בפרנקפורט ב– 1996 ו–משמעויות החיים שהוצג במוזיאון לודוויג לאמנות מודרנית בקובלנץ שבגרמניה ב– 1999 . פנחס נוי כותב כי “היופי, הגדולה והערך האסתטי של האמנות אינם בתוכן ואינם בצורה ויתר אמצעי הביטוי הראשוניים, אלא ביכולת לשלב ביניהם כל פעם באופן חדש, מקורי ויצירתי”. 3 ואכן, בשלושת המיצבים של שינמן בולטת היכולת של אמנית להשתמש באלמנטים החוזרים על עצמם ומשנים את מקומם ואת הקשרם בחלל תוך הוספה של אלמנטים חדשים ליצירת משהו מקורי בכל אחד מהם.

המאחד את שלושת המיצבים הוא החומר. שינמן אינה מנסה להמם ולרגש את הצופה באמצעות טכנולוגיה מתקדמת או תאורה מרהיבה. המיצבים עשויים כולם חומרים פשוטים, כמעט “עניים”: בד קנבס, גרפיט, קורות עץ וגבס. הם חסרים את שלל ביטויי הפירוטכניקה שהורגלנו אליהם במיצבים של השנים האחרונות והם אינם מהממים בהתבוננות ראשונה, ודווקא בכך חוזקם ועוצמתם. הפשטות הזו חוברת אל סוג של עמלנות ועשייה מתוכננת היטב, כאשר המיצבים עצמם מעוררים במובנים רבים דווקא הרגשה של אי–סדר, ובכך מחזקים ומעצימים את כוחה של העשייה הכל–כך סדורה. הצבעוניות המונוכרומטית של הלבן, האפור והשחור וצבע העץ הטבעי מגבירים את תחושת האיפוק.

המיצב השלישי במוזיאון הפתוח בתפן הוא המשכם של שני המיצבים הראשונים. לאלמנטים של הסורגים, המומיה והמגילה נוספו כאן העמודים. הסורגים פורקו והם מוצבים במקבצים, תלויים מעל לקירות ולאורכם, והחלל עצמו נותר פתוח ופרוץ. נדמה כי המיצבים הקודמים עברו תהליך של התרסקות או שבירה. אין עוד קו אחד המוביל את הצופה בדרכו והוא יכול לבחור אם לפנות ימינה או שמאלה. המהומה שנוצרה, הכאוס, אינם מוחלטים, משום העמודים המעניקים למיצב יציבות מסוימת. לדברי שינמן, כבר בתהליך העבודה על המיצב השני היה ברור לה שיתקיים השלב השלישי של השבירה. מיצב זה מאזכר אירועים מן המציאות הפוליטית, כמו קריסת מגדלי התאומים בניו יורק ב– 11.9.2001 והאינתיפאדה בישראל, המבטאים תחושה של עירוב בין המצב הגלובאלי למצב הלאומי, תחושה של כאוס מבחוץ ומבפנים. זוהי תחושה שאין מקום בטוח עלי אדמות, של פריצת כל הגבולות.
שינמן אומרת שהיא מנסה להתבונן בדברים ברוח אופטימית. “אני מנסה לפנטז על מהלך שבו ההתנקשות בין מזרח למערב תביא בסופו של דבר למיזוג ולקבלה של האחד על ידי האחר ולהבנה טובה יותר”.

האלמנטים המרכזיים במיצב — המומיה, המגילות והעמודים — לקוחים מהעולם העתיק ומשתייכים לזיכרון הקולקטיבי של האנושות. אלמנטים חזותיים אלה, המאזכרים את העבר, חוברים במיצב זה אל ההתרחשויות העכשוויות, שגם בהן מיטשטש הגבול בין זיכרון הכלל לזיכרון הפרט. טשטוש זה נובע מאירועים קיצוניים המחדירים את החוץ לתוך הפנים ומשליכים את הפנים אל החוץ. רחל אליאור כותבת: “כלל הוא גוף לא מוגדר המכונן אחדות בשעה שהוא מעניק ליחיד זהות של זיכרון והיסטוריה, של שפה וכתבי קודש, של ברית וחוק, של מצוות ושל פולחן ומגדיר גבולות גיאוגרפיים, תרבותיים, היסטוריים ולאומיים שיש בהם יסוד מאחד כלפי פנים )ישראל( ומבדל כלפי חוץ )הגויים(“. 5 במיצב של שינמן, הכלל אינו מייצג רק את ישראל או את העם היהודי אלא את האנושות כולה, מזרח ומערב, כאשר היחיד הוא חלק מהכלל )גם ישראל כפרט נמצאת בתוך המכלול העולמי(. האירועים, גם אלה הנדמים כרחוקים, נמצאים קרוב ומכתיבים את מהלכי הכאן והעכשיו.

העמוד מסמל יציבות ונוכחות. “יומם בעמוד ענן […] ולילה בעמוד אש” (שמות יג כא). האם זוג העמודים
במיצב הוא עמודי התווך, העמודים המרכזיים התומכים את הבית? אולי הם כמו “יכין ובועז”, שני עמודי הנחושת, שהציב שלמה בהיכל הקודש שבנה בירושלים ואשר זכו למעמד מיוחד. מרדכי עומר מסביר: “הקשר בין יכין ובועז, בין ימין לבין שמאל, הוא הקשר השורר במערכת הקוסמולוגית המקיימת אינטראקציה בין הימין שהוא ‘מידת היסוד המשפיע’ לבן השמאל שהוא ‘מידת המלכות המקבלת’. העמדת שני העמודים האלו זה כנגד זה מעידה על הצורך הן במידה קבועה, הן במידת ההתחדשות על מנת לקיים את סידרו של העולם”. האם העמודים במיצב נועדו לתת הרגשה של איזון?

לדברי שינמן, העמודים מסמלים שתי דמויות אנושיות חבולות המנסות ליצור הידברות מחודשת. הם עשויים עץ גולמי מלא, נוכחותם בולטת והם משדרים עוצמה ויציבות. על הקירות מסביב, כמו צללים, מופיעים עמודים מצוירים דו–ממדיים להבדיל מהעמודים התלת–ממדיים. העמודים ברישומים מציגים מגוון של וריאציות לנושא העמוד, אבל המאחד אותם הוא עצם הופעתם בכל אחד מהרישומים כצמד (לבד מעמוד אחד היוצא מן הכלל).

בתולדות האנושות אנו מכירים עמודים רבים: מהטוטם והאובליסקים עד ליצירות אמנות ידועות של אוגוסט רודן [Rodin], קונסטנטין ברנקוזי [Brancusi] ויוזף בויס [Beuys]. .

המגילה בנוכחותה חוברת מצד אחד אל העמודים ומצד אחר אל המומיה. שלא כמו במיצבים הקודמים, שבהם היתה פרוסה על הקירות, כאן היא נעשית אובייקט הניצב במרכזו של החלל, מעין גליל משוך כלפי מעלה, כמו העמוד. “בעצם הפיכתה של המגילה מדו–ממדית לתלת–ממדית אני רואה ניסיון לשנות דברים. אני מקווה כי הרוח תיקח את הדברים מעלה ושתתעורר תקווה. גם אם עכשיו זה נראה בלתי אפשרי, נקווה שהמגילה תתגלגל אחרת בעתיד”, אומרת האמנית. כמו הרישומים, המגילה עשויה גרפיט מצויר על בד. המגילה היא ציור הנפרש על פני מטרים רבים ומתעד בקו ובכתם צורות וצללים. לעיתים הגרפיט מצויר בחוזקה עד שהוא נהפך לקו שחור וחד, ולעיתים הוא רק נותן ביטוי לגוני אפור שונים. אורכה של המגילה המצוירת מעורר תחושה של אינסוף, של מחזוריות היקום שבה מתקיימים אלמנטים יסודיים לעולמי עד.