שולחן ערוך – דניאלה שיינמן

חובב גבעתי - אוצר ראשי ומנהל אמנות פלסטית

דניאלה שינמן אינה מקילה על עצמה בדרכה האמנותית, סקרנות ותהייה, עבודה במגוון של חומרים וטכניקות וכן התפתחות ושינויים לאורך השנים הם המאפיינים אותה. את דרכה החלה בציור פיגורטיבי, והמשכה במופשט המובנה שהציגה בגלריה “גורדון” (1987) ובמופשט החופשי שהציגה ב “נלי אמן” (1990) – ציורי פעולה פיסיים, במה שהיא כינתה אז “המעבר מציור חיצוני לציור פנימי”. בדרכה לאישי פנימה ציירה את בנה החייל ועל בית החזה שלו מצויר קו שחור ובתוכו ספירלה הנראית כמטרה וסביבם סערת כתמי צבע וקוים שחורים מתפתלים.
תערוכתה במוזיאון חיפה (1994) ובעיקר ציורי הגירוש מגן העדן, היוו ציון דרך נוסף , כפי שכתב ד”ר סגן מיכאל כהן במאמר שליווה את התערוכה:
“יש לדעתי בסיפור התפתחותה של שינמן וכניסתה ברצינות לאמנות גם מימד פמיניסטי כלשהו חבוי אך קיים.. הגירוש מגן העדן, ממקומה של האהבה ההשלמה והתום, שאין בו אפרוריות, הוא גירוש כואב וסוג של היפרדות הכרחית, גזורה לא כל כך, אם בכלל היפרדות מאלוהים כפי שרמזתי, אלא תוצאה המשתמעת מן הגירוש ביחסים בין בני זוג…”

בעבודותיה המאוחרות יותר ממשיכה שינמן את הכיוון שהחלה בו ויוצרת מיצבים וציורים שעיקרם חוטים וקווים, פרומים או קשורים, בטכניקה של ציור בגרפיט על בדים גדולים או בניית קונסטרוקציות עץ המהוות קווים בחלל, בשילוב אובייקטים פיסוליים נוספים. ונוס של בוטיצ’לי ( האידיאל הנשי) נפרמת לאין סוף חוטים וכן גם צללי דמויות המצוירות באינטנסיביות ובמונוטוניות נוקשה( בדומה לדרך עבודתה של טל מצליח). במאמר שליווה את התערוכה של דניאלה שינמן במוזיאון רמת – גן (2002) כותבת איה לוריא:” בדומה לדרך שבה ניגשת רוקמת התחרה למלאכתה, גם כאן קיים דגם נתון מראש המועבר בדייקנות אל הבד. בדומה לאופן עבודתן של הרוקמת או של האורגת, גם האמנית רוכנת על בדיה, וכמו בעבודה על חוטי רקמה, גם היא שבה ומעבה את הדגם הראשוני.”
במיצב החדש בגלריה על הצוק העבודה כבר אישית ופרטית לחלוטין:שינמן חוזרת לגן העדן של ילדותה, לבית ולחצר של סבא וסבתא בה גדלה, לאביה שלא הכירה, ומנסה לתפור ולארוג מחדש את זיכרונותיה. מפיות התחרה של סבתא הונחו ישירות על מכונת הצילום, צילומי הבית והחצר שוכפלו ונחתכו על ניירות ושקפים, וכל אלה יחד מודבקים על לוחות עץ פשוטים, או ערוכים כשולחן משפחתי רעוע והזוי המנסה לשחזר ילדות אבודה.