דניאלה שינמן / קו מיתר

דניאלה טלמור, אוצרת ראשית לשעבר, מוזיאון חיפה לאמנות

בתחילת דרכה האמנותית יצרה דניאלה שינמן ציורים פיגורטיביים צבעוניים, אך במהלך השנים הפכו ציוריה מונוכרומטיים וחופשיים. מרבית העבודות בתערוכה מבוצעות בגרפיט שחור על גבי בדים לבנים חשופים גדולי ממדים, ומבטאות את השפה האישית, הייחודית והמרשימה שהאמנית פיתחה לאורך שני העשורים האחרונים, שפה שהיא אבסטרקטית ובה בעת גם בנויה היטב ומעוצבת בקפידה.

במבט ראשון עבודות התערוכה נראות ספונטניות, אך למעשה הן תוצר של עבודת תכנון קפדנית ומדוקדקת, ועבודה סיזיפית בקווי גרפיט מעובים. מעניין להתחקות אחר התהליך שבו נוצרו העבודות. בתחילה יצרה שינמן רישומי הכנה בלתי אמצעיים וספונטאניים בעיפרון על נייר. בשלב הבא צילמה את הרישומים והדפיסה אותם על שקפים, שמהם בנתה את הדימוי הרצוי, לעתים דרך הרכבת השקפים זה על גבי זה, בחפיפה מלאה או חלקית. את הקומפוזיציה הנבחרת הקרינה בסטודיו רחב ידיים על בדים גדולי ממדים, ורשמה את קווי המתאר. בשלב האחרון מילאה את קווי המתאר בקווי גרפיט צפופים שהתגבשו לכלל משטח שחור. במהלך עבודת המילוי היו הבדים הגדולים מונחים, כשהם מגולגלים, על גבי שולחן הסטודיו, כשרק טפח קטן מהם גלוי לעבודה. תהליך עבודת המילוי היה איטי, עמלני וסיזיפי, ורק בסופו נפרש הבד והיצירה התגלתה בשלמותה. מבחינה זו הזכירה החוויה של האמנית את זו של אמני ההדפס, שגם עבודתם נחשפת רק בגמר התהליך.
לעומת עבודות הגרפיט, הרישומים ששינמן יצרה בשנים האחרונות על גבי יריעות נייר גדולות הם אכן ספונטניים. ברוח הציור האוטומטי של אמני האוטומטיזים שפעלו באירופה בתחילת המאה שעברה, החופש ששינמן נטלה בהם לעצמה היה כמעט מוחלט. העבודות מציגות התפרצות תזזיתית ספונטנית וישירה, שנעשתה בפרק זמן קצר, בהינף יד ישיר ומיידי על נייר שנתלה על הקיר.

התערוכה כולה, כמו גם שמה, נוצרה בהשראה מוזיקלית. מילדותה מנגנת שינמן בפסנתר, ומלאכת היצירה שלה בסטודיו מלווה תמיד בהאזנה למוסיקה, המעניקה לה השראה לציור ומכתיבה את קצב עבודתה. בתחילת העבודה על התערוכה בגלריה ליטבק שקלה שינמן להציב ווריאציה עם פסנתר במרכז חלל התצוגה, אך לבסוף החליטה לוותר על ממשותו הקונקרטית, ולהשאיר רק את הצלילים אשר הנחו אותה ביצירת המיצב הנוכחי.
המיצב בתערוכה כולל גם גלילי פרספקס הנישאים מעלה לגובה רב, ומאזכרים את שני הטוטמים הענקיים מעץ האקליפטוס המלא, הגולמי והחשוף שהתנשאו לגובה של מעל לשלושה מטרים בתערוכתה המונומנטלית של שינמן, “קו תוהו – מיצב” שהוצגה ב-2009 במוזיאון הפתוח בגן התעשייה תפן. הפעם הוצב מקבץ של גלילי פרספקס שקופים בחלל הגבוה ורחב הידיים של הגלריה, ועליהם הוטבעו בשחור הדימויים מן הציורים שעל הקירות. שינמן מספרת כי רצתה להוציא את הקווים מתוך התמונות, להכניסם לחלל ולאפשר לצופים להסתובב בתוכם ולחוות אותם, כמו שהם חווים את הצלילים המתנגנים ונשמעים בחלל. גדעון עפרת, במאמר “דניאלה שינמן: קו תוהו” שהופיע בקטלוג התערוכה המכוננת בתפן, כתב כך: “קוויה של שינמן לא יאשרו ‘קו-מתאר’, בה במידה שלא יאשר קו-מיתר של צלילי רקיעים.”
המעבר של שינמן מציורי אקריליק בצבע לציורי גרפיט בשחור-לבן על בד החל כבר בשנות התשעים, בשתי תערוכות היחיד שלה שאצרתי במוזיאון חיפה: בתערוכה “הגירוש מגן עדן” (1994) הציגה שינמן וריאציות לפרסקו של צייר הרנסאנס המפורסם מזאצ’ו, שצייר את הגירוש מגן עדן בקאפלה בראנקאצ’י שבפירנצה ב-1427. היתה זו התערוכה האחרונה שבה הציגה שינמן ציורי צבע בלבד, אך גם בהם, בתוך הקומפוזיציות, אפשר היה לאתר סבך של קווים שצוירו בגרפיט שחור. שלוש שנים לאחר מכן, במיצב המונומנטלי “ונוס עולה מן הים” (1997) הציגה שינמן עשרות וריאציות של ונוס. במרכז המיצב ניצב ציור צבע גדול ממדים מוקדם של האמנית שצויר כמחווה ליצירתו הנודעת ביותר של בוטיצ’לי “לידתה של ונוס” (1482-1484). בטריפטיכון זה נראתה ונוס שלוש פעמים בגודל טבעי, בכל פעם על רקע צבעוני אחיד אחר. על מנת לבטא מציאות מנוכרת מוקמה דמותה בסבך של אלמנטים אבסטרקטיים בקווים שחורים דוקרניים ותזזיתיים. הטריפטיכון הוצב על גבי הדופן הפנימית של קופסת עץ פתוחה עצומת ממדים שהשיקה לתקרה, ונראתה ספק כארון וספק כמזבח. מיפתח המיצב, שדימה ארון ענק, הונח על גבי הרצפה, בקצהו של מסלול עץ באורך של יותר מעשרה מטרים – שבהם עלתה ונוס מן הים ושבה וירדה אל הצופה. אבל על בדי הענק שנתלו על קירות המוזיאון באותו מיצב נראו וריאציות שונות של דמותה על ונוס אשר צוירו בגרפיט שחור על גבי בד לבן חשוף.
מתוך המבחר הרב של תערוכות היחיד הגדולות שבהם הציגה שינמן לאורך השנים את ציורי הגרפיט על בדי הקנבס החשופים, בארץ ובעולם, ראוי לציין את מיצבי הענק בדו-ממד ובתלת-ממד שהוצגו בתערוכה “מרחב פנימי” בבייריש פראיינס בנק בפרנקפורט (1996) וגם בסותבי’ס בתל אביב (1998), את התערוכה “משמעויות החיים” שהוצגה במוזיאון לודוויג לאמנות מודרנית בקובלנץ (1999), ואת התערוכה “דניאלה שינמן: מסע אל נבכי החלום”, שהוצגה במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן (2002).
האינטואיטיביות המושלת בציוריה של שינמן יוצרת את התחושה שהאינטנסיביות טורפת אצלה את החיים כשהיא נפרשת על מנעד של רגשות וחוויות תת הכרתיות. למרות האקספרסיביות שלהם, ניחנים הציורים באינטימיות רבה ומבטאים טווח רחב של חוויות אנושיות. האמנית נוטלת על עצמה את החובה לאתר רגשות אלה ולתת להם ביטוי ביצירתה. כשמצבור החוויות פורץ אל הבד נדמה שהכול מתרחש עליו בו זמנית, וההפרדה בין עבר, הווה ועתיד מאבדת כל משמעות. ההווה, שהיה אמור לשלוט ברגע, נכנע לעתים בפני כוחות העבר העצומים, ואילו העתיד מופיע בחלל הציור כעולם לא ידוע הנושא תקווה. בעבודה המרכזית בתערוכה, המשתרעת על גבי קיר שלם באורך עשרה מטרים, מתייחסת האמנית לתמורות החברתיות והפוליטיות שהאדם מחולל בעולם של ימינו, ומתארת מציאות השרויה בתוהו ובוהו, לטוב ולרע. הקווים המרצדים ביצירה מתייחסים לסערות ולתהפוכות המתגעשות על בני האדם, ומותירות אותם בתחושה של חוסר ודאות ולעתים גם חוסר אונים.
ציוריה המונוכרומטיים של שינמן נבנים בקווים קצביים וחופשיים, המונחים על הבד הלבן החשוף. החיבור הצלילי בין מקטע אחד למשנהו יוצר שיווי משקל המאזן בין הצורות, ומוביל לדיאלוג הרוקם את פרטיטורת המקצב המעניקה לעבודות מבע חדש. העבודות מקיימות דיאלוג מרתק בין פנים פגיע, חשוף ורך, לבין חוץ קשוח ומגונן. דיאלוג זה משקף את זירת המאבקים שבין האדם לסביבה, ואת ההתגוששות המתמדת שבה מתעצבים יחסיו עם עצמו, עם אנשים אחרים ועם העולם הסובב אותו.
העבודות של דניאלה שינמן אינן מתמקדות בתקופת חיים מסוימת אלא מטיילות בין התרחשויות שונות מזמנים שונים. מבעד לציורים ניבטת פילוסופיית חיים הנמסרת מתוך פרספקטיבה אינדיווידואלית, ומתוך השקפת עולם זו מנסה האמנית להעלות על הבד, בכל ציור וציור מחדש, מכלול של חיים ולא מקטע שלהם. כך, כל ציור מבקש לתת ביטוי פלסטי לחוויות הנפש שהצטברו אצלה לאורך השנים. יצירתה המרתקת של שינמן דו-משמעית ביסודה: מחד, שפת ההפשטה ותהליך היצירה שלה משדרים איפוק רגשי ושכלי, אך מאידך, הם מעוררים בצופה סערות ורגשות הטמונים בקווים השחורים המרצדים על הבדים החשופים והגלילים השקופים כמו צלילי מוסיקה הנפרטים על קלידים מתוך ספר תווים בשחור ולבן.
הציורים הללו הם הפרטיטורה המוזיקלית של האמנית המזמינה את הצופה להתנועע בתערוכה על פני הרמוניות של קווים שחורים המונחים לצד דיסהרמוניות של קונטרסטים צורניים. התערוכה היא במת התרחשות שעליה משתעשעים הקווים והצורות במשחקים של כיוון ותנועה. הם מתגוששים, מושכים ודוחפים, מפגינים יכולת קבלה או דחייה, ויוצרים ביניהם יחסים הרמוניים או דיסהרמוניים, היררכיות דינמיות המעצבות יחסי כוח משתנים.

דניאלה טלמור, אוצרת ראשית לשעבר, מוזיאון חיפה לאמנות.