שחור לבן בלי צבעים

ניצה אבירם - ידיעות אחרונות 9.10.1996

מצבו הקיומי של האדם, ה’כלובים’ והמסגרות שבתוכם אנחנו חיים, המחיצות או היעדר המחיצות שבין האדם לבין המוות – כל התהיות האלה באות לידי ביטוי בתערוכה של האמנית הישראלית דניאלה שינמן, שהוצגה לאחרונה – ב’בייריש בנק’ בפרנקפורט שבגרמניה. בתערוכה הוצג ניצב ענק תח הכותרת ‘רואה – לא רואה’ , והיא זכתה להצלחה חסרת תקדים.
שינמן היא אחת הנשים הבודדות ברשימת המציגים בבנק הגרמני היוקרתי, והאשה הישראלית היחידה שחדרה אל בין כותלי המוזיאון הבנקאי הזה. קיום התערוכה בבנק הגרמני נחשב להישג מרשים בקנה מידה בינלאומי, כיוון שמדובר באחד הבנקים הגדולים בגרמניה, הרואה את האמנות כאחד העקרונות החשובים עליהם מושתת התדמית העסקית שלו.

שינמן (כמעט 50) נשואה ואם לשלושה ילדים, מסבירה כי היא מפנימה חוויות, רשמים, רגשות, תחושות, ומוציאה את הדברים באמצעות היצירה האמנותית. לדבריה, אחרי שנים ארוכות של עיסוק מתמיד בציור על בד, תוך שימוש בהרבה צבע, הרגישה שנגמרו לה הצבעים:” היתה לי לחושה שאני לא יכולה עוד להתבטא בצבע. זה די הבביל אותי, משום שתמיד היתה צבעוניות גדולה מאד בציורים שלי. הרגשתי מותשת, ורציתי לומר אמירה אחת גדולה ושלמה”.

הפנטזיה החדשה שלה היתה לעבוד בגדול. ללכת על יצירה אחת, הכי גדולה שאפשר:” שאפתי לקבל מקום גדול, אולם ענק, אלא שבארץ קשה למצוא היכל כזה”.

אחרי עבודה של כמה חודשים על מודלים שהדגימו את הכיוון היצירתי החדש שבער בעצמותיה, חיפשה שטח מתאים במוזיאונים גדולים מחוץ לגבולות המדינה. עד מהרה התברר לה כי הבנקים הגדולים בגרמניה הם גם מוזיאונים, אספני אמנות וספונסרים של אמנים. ” בכל בנק מכובד בגרמניה פועלת מחלקת אוצרות. זוהי מסורת שקיימת באירופה במסגרת הפתיחות לאמנות ובמסגרת הרצון לתת במה לאמנים”.

יצירתה המורכבת משלושה אלמנטים – מגילה באורך 70 מטרים עם תמונות ענק, כלוב עם סורגי עץ, ומומיה עטופה בתכריכים – הוצבה בלובי של הבנין המפואר ‘בייריש בנק’ הנישא לגובה 12 קומות. כל קומות הבנין צופות לתוך החלל הפנימי הפתוח, אל אולם הכניסה, שבו הוצגה התערוכה. החלל הזה, כמו כל הבניין, מוקף בקירות זכוכית המחדירים אור.

במשך שנתיים עמלה דניאלה על היצירה. היא התאימה את האמירה שלה למבנה המיוחד של הבנין, ולצורך כך תיכננה מבנה עץ מלבני, שהוקם במרכז האולם והכיל את היצירה. מכל קומות הבנין ניתן היה לצפות לתוך האולם הפנימי של המיצב, שם הוצבו 40 תמונות ענק לאורך 70 מטרים של קיר, ברצף אחד על בד קנבס. על הבד הזה, לכל אורכו, ציירה דניאלה בגרפית, בגווני שחור ולבן, את תמונות הענק המתארות עלילות חיים, מאבק,תסיסה, דינמיות ותנועה. הבד המצויר הוא מעין מגילה ארוכה אחת, שמבטאת מציאות צורמת, חדה ומסוכנת.

נוסף לתמונות הנקיות, הוקמו לכל אורך הקירות סורגים מעץ טבעי , שהפכו את חלל האולם למעין כלוב. הקהל שנכנס לאולם הפנימי ראה את הציורים מבעד לסורגים.במרכז האולם הפנימי הוצב גם פסל של מומיה ענקית, עטופה בתכריכים מגובסים.
מגילת הקנבס שלאורך הקירות סגרה אפוא על הכלוב, והכלוב סגר על החלל הפנימי שבתוכו נמצאת המומיה, וזו היתה סגורה בתוך תכריכיה.

המיצב כולו מתאר את מצבו הקיומי של האדם, את ה’כלובים’ בהם הוא נמצא ואת המחיצות או היעדר המחיצות בינו לבין המוות או האינסוף, ולצופה לא נותר אלא לקחת חלק בחופש המשחק. במקום להיות צופה פסיבי, הוא נאלץ להשתתף במחזה. הוא לא יכול היה לראות את ציורי המגילה, אלא דרך הסורגים. אמנם לצופה היתה אפשרות להיכנס למרחב שבין הכלוב לבין הקירות, אולם אז הוא מצא את עצמו חסר פרספקטיבה. מכאן, שהצופה לא יכול לעולם לראות את ההצגה במלואה ועל כן הוא נותר ‘ רואה – לא רואה’.
שינמן שהתה בגרמניה במשך חודש ימים כדי לנצח על הקמת התערוכה. הציורים הענקיים שהוצבו שם, עליהם עמלה במשך שנתיים ימים, מתארים את זרימת החיים ברצף אחד, החל מפרידה וכעס לעבר החיבור והאהבה.לצד הזרימה, הוצבה המומיה כאלמנט סטטי, המייצג את החלקים הדכאוניים של החיים, את הקטעים הקשים שצריך להילחם בהם כדי להמשיך את הזרימה. על הסורגים היא אומרת שהם הדבר ‘החם’ היחידי בקומפלקס הזה:

“הכלוב הוא האלמנט החוצץ בין הזרימה לבין האלמנט הסטטי. הוא זה המגביל את זרימת החיים, משום שאם הזרימה היא אינסופית- היא הרסנית. תפקיד הכלוב להגן עלינו מפני החלקים הקשים בחיים, מפני המומיה שמאיימת לבלוע אותנו. מי שנכנס לתוך המיצב אינו יכול לראות אף פעם את הכל, תמיד יש חלקים נסתרים, ואפשר לבחור רק זווית הסתכלות מסוימת, כמו בחיים. כולנו חיים בתוך כלוב, וגם שאנחנו בוחרים באורח חיים שרצוי לנו- הבחירה מהווה מסגרת שסוגרת ומגבילה אותנו במובן מסוים”.
דניאלה מציירת תמיד בידיים, לא עם מכחולים:
“בעבר טבלתי את הידיים בצבע והתנפלתי על הבד. הציורים נעשו באמצעות מריחות על פיסות בד גדולות”. הפעם כהצליחה להתבטא ללא שימוש בצבע, היא חשה הקלה גדולה:” זו הית העבודה מטורפת, עבודה פיזית ממש. קשה מאד להחדיר צבעי גרפית לתוך בד. ישבתי על הבד והפעלתי הרבה כוח במשך שנתיים תמימות. רציתי לתאר את המציאות כמות שהיא, ללא צבע, אפורה, חדה, לא מיופייפת ואפילו קשה. החלטתי שלא להשתמש בצבעים, משום שבצבע יש המון גינדור וריכוך, ואלה מעוותים את המציאות”.

התערכוה הוצגה בבנק הגרמני במשך שלושה שבועות, וביקרו בה כל נציגי הדיפלומטיה, האמנות והתקשורת בפרנקפורט. מגרמניה תנדוד התערכוה למדינות נוספות שיצליחו לארגן חלל מתאים שיכיל את המיצב הענק. שינמן, עקשנית, נחושה והחלטית, מודה כי התערוכה הזו היתה בבחינת שיא מרגש, אחת הפסגות הגבוהות ביותר בקריירה האמנותית שלה.
“זה לא היה דומה לשום דבר שהכרתי קודם. רק היום אני יודעת כמה אומץ ונועזות נדרשו ממני, כמה תעצומות נפש וכוחות השקעתי כדי לקיים את התערוכה. עכשיו, כשאני קולטת את גודל ההצלחה וגודל העשייה, אני מתמלאת בכוחות מחודשים”.