משמעות החיים

מוזיאון לודוויג 1998

במיצב של דניאלה שינמן מרחב פנימי, מאסר כאוס פחד וטרור שולטים. מיד כשנכנס הצופה למיצב במטרה לחוות את הסדר השלם הוא ננעל בתוך כלוב. הוא הופך להיות קורבן של התשוקה שלו לאינטואיציה. הוא יגלה, מאוחר מדי שהוא לא צופה מרחוק בסיפור של מישהו אחר אלא עד למשהו שהופך להיות הביוגרפיה האישית שלו.

האמביוולנטיות הזו בין הכלל ליחיד יכולה להימצא בציור התהליך, אשר באמנות ובמיומנות קורא לגבולות בין מופשטות טהורה ולבין משהו מוחשי יותר.

התהליך של דניאלה שינמן אינו מתחיל בגן העדן. התהליך מתחיל עם נפילתו של אדם, איבוד התמימות ולאחר מכן הגירוש מגן העדן. התהליך נפתח בסערה בהכרזה על חרדה וקונפליקט פנימי כרעיון מרכזי. בשני הציורים הראשונים הדמויות תחומות בתוך צורה מלבנית המסמלת שער כניסה או דלת. בציור השלישי הנושא של הגירוש מגן העדן הופך להיות מוכח וגלוי.אדם מכסה את פניו והולך עם ראשו מוטה בבושה.
ההדהוד וההישנות של דמותו של אדם וחווה מלווה במוטיב החוזר של שער אשר לא לגמרי זקוף ומאיים ליפול. בשמונת הציורים הראשונים דניאלה שינמן מתארת את הגירוש מגן העדן לא פחות משש פעמים. בסבך הקוים הנראים כרשת קוים צפופה, הדמויות נראות כלואות או ומופרדות בתוך מארג רשתי או מרקם אשר סוגר עליהם.

מספר היבטים של פרשנות עולים בראשו של צופה המתבונן במיצב . תהליך הציור עצמו מציע רמה שונה של פירוש. הוא מתאר (התהליך) את ההתפתחות של אדם אחרי הגירוש מגן העדן, אבל גם מתאר את ההיוולדות מחדש למצב של מודעות, שזהו המקור לאהבה ויצירתיות ואולי יצירתיות באופן פרטני נבנית כך והאנושות כולה בנויה בדרך זו.

הצופה נאלץ לצפות ולהיות עד לסיפור המתרחש מתוך סורגי המיצב והוא משתתף אקטיבי אשר תופס את הסיפור באופן רציף. אין לצופה כמעט דרך חזרה והוא הופך אסיר לרגשותיו, והוא למעשה סוף סוף מתמודד עם ההיסטוריה האישית (הגרמנית) שלו, ההיסטוריה של הסוציאליזם הלאומי והשואה.

האומנית למעשה נמנעת מלהביע את אספקט השואה וההיסטוריה הגרמנית , כשהמיצב מוצג בגרמניה. אולם, כמעט בלתי אפשרי להתעלם מאסוסיאציה זו. באמביוואלנטיות של מוות ותקווה המיצב משלב את הזיכרון אשר לא מתואר במילים של ההיסטוריה האכזרית ומתאר בד בבד את ההישרדות בהווה.
דניאלה שינמן בכוונה מתארת מוות והישרדות (חיים), יצירתיות ואנושיות כבשורה של תקווה.