דניאלה שיינמן בליטבק

סמדר שפי - החלון. 7 ספטמבר 2013

קו מיתר מיצב של דניאלה שיינמן  (לצידו מוצג גם מיצב וידיאו קטן של ניבי אלרואי) מבטא את  מגמת השינוי בגלריה וגם מסמן התפתחות משמעותית  ביצירתה. השפה  של שיינמן עברה תהליך צימצום וזיקוק. ללא דימוי אנושי וללא שימוש בצבע שיינמן  מפתחת את מערכי הקווים השחורים, בהם עסקה גם בעבר, לכדי סבכים מורכבים שמתיחסים ספק לטבע כפי שהוא מוכר כנוף (שיחים ועצים) ספק למערכי תאים מוגדלים למימדי ענק. היא מציירת בגרפיט על בד ונייר ויחד עם מערך גלילי פרספקס יצרה מרחב צורני לא נרטיבי שיש בו תנופה, עניין ומידה רבה של אלגנטיות.
בחלל המלבני הארוך של הגלריה, נפרש  ציור גדול מאד 10 מטר בד) ועליו קוי גרפיט משתרגי היוצרים תחושה כשל קטעי נוף החולפים בנסיעה, ספק בסרט שחור לבן ספק בזיכרון רחוק. העבודה בגרפיט מדויקת ובמבט מקרוב ניכר הלחץ שהושקע בעבודה וגם גווני השחור המשתנים . הסבך מתקשר ליער, להסתרה, להבטחה וסכנה. בהקשר הישראלי זיכרון השואה הוא בלתי נמנע בדומה לעבודות של אורי גרשט, ניר עברון,ויהודית סספורטס שעסקו בעשור האחרון ביערות. שמונה גלילים- עמודים מפרספקס  שינמן מציגה בתערוכה הם אובייקטים יפים שיש בהם חמקמקות.

פיזורם בחלל הגלריה הוא כזה שהעמודים מתגלים בחלקם רק תוך כידי הליכה. עלהעמודים הודבקו הדפסות דיגיטליות של ציורי סבך קווי.  שקיפותם מתגלה כמתעתעת: הגלילים הגבוהים אוצרים סוד, אוטמים את אפשרות המבט   לשוטט. ככל ששוהים בחלל מתחזקת ש תחושה אפלה וכאוטית שמפעפעת למרות הרושם הראשוני הבהיר. בכניסה לגלריה, בנישה שגובהה מעל שלושה מטרים תלויה עבודה על נייר בפורמט של מגילה ארוכה.  כאן בשל הפורמט התחושה הקליגרפית בולטת במיוחד. באופן מעניין העבודה של שיינמן מתקשרת לזו של אמנים אמריקאים שהושפעו מפרנץ קליין שהיה חלק מהאבסטרקט האקספרסיוניסטי האמריקאי, בהם ברייס מרדן ובאופן מסויים גם סיי טוומבלי (שנפטר לפני שנתיים).

התערוכה היא כהרהור על ריק ושקיפות, מונח שהפך למטבע דיבור שכיח מאד וזאת באופן פרדוכסלי במקביל לכך שמסתבר שפרטיות, כמעט בכל רמה, הופכת לנחלת העבר והשקיפות כרוכה בהצפה של מידע שמערפלת לא פעם יותר משהיא מבהירה.

אוצרת: דניאלה טלמור

לכתבה המלאה:
‏http://www.smadarsheffi.com/?p=712