דניאלה שיינמןמסע עומק אל נבכי החלום – המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן
מאיר אהרונסון - קיץ 2002
עבודותיה של דניאלה שינמן מונחות על הרצפה בסטודיו הממוקם בהאנגר גדול במושב במרכז הארץ. זוהפעם הראשונה שאני מבקר את דניאלה בסטודיו הזה. לפני שנים ביקרתי אותה בסטודיו ששכן במרתף ביתה, והיא הראתה לי מגילות בד ארוכות שעליהן הותווה רישום בעיפרון דק. לא ניתן היה לראות את המגילות הארוכות במלואן בשל מגבלות המקום. חרף תנאי הצפייה הקשים, היה באותן עבודות משהו שמשך את תשומת לבי. הייתה בהן עדות לסוג של עבודה סיזיפית ומתמשכת שהתפרשה, תרתי משמע, על פני מטרים רבים של בד. יתר על כן, ניכרה בהן מידה של נחישות. התמודדות עם בדים כה גדולים מחייבת נטרול של הרצון לראות את העבודה המוגמרת. יש בעבודה מסוג זה מחויבות הניתנת לכימות. כשהתבוננתי בבדים נזכרתי בקטע ממכתב שכתב גוסטב פלובר ללואיז קולה ב-16 בינואר 1852: “היצירות היפות ביותר הן היצירות שיש בהן הכי מעט חומר. ככל שההבעה מתקרבת אל המחשבה, ככל שהמילים נצמדות אליה יותר ונעלמות, כן רב יותר היופי. נדמה לי שבדרכים האלה עתידה האמנות ללכת”.
ציוריה הראשונים של שינמן, בתקופה שקדמה למגילות האמורות, היו צבעוניים מאד ואקספרסיביים. הציור הורכב מדמויות ומכתמי צבע, ואצר בחובו סיפור קריא. הבדים שראיתי עתה היו גדולים מאד, רפויים, מהודקים באמצעות נעצים אל קירות דיקט, מוכנים לתצוגה כסדרה בעלת אחידות רעיונית וצורנית, מה קרה בדרך שבין הציור המוקדם לציור הנוכחי? אולי מה שקרה היה בעצם מה שכתב פלובר בפסקה ממכתבו המצוטטת לעיל. החומר נעלם, הצבע נעלם, הבד הפך לפתח במקום לחסם.
באופן מפתיע, הציור הפך לסוג של דילול המזכיר את עקרונות ההומיאופתיה. החומר הראשי מדולל עד כדי אובדן נוכחות, ובמקומו מתקבל חומר חדש, הנושא אמנם את תכונות החומר הראשוני, אך מתאפיין בדרגת דילול כזו עד שהרעל הופך להיות מעין שיקוי מרפא. הרישום המיר את הציור. ההיוליות כשלעצמה הפכה להיות לערך ללא כל צורך להיתלות בהופעה.
ומה רואה העין? העין רואה את הקוויים ההופכים לשכבות מסורגות, סורגים המתעקלים לכלל צורות אורגניות, דמויות המאבדות את צורתן וזוכות בה בשנית. היא רואה משטח ענק שבמסגרתו ניתן דרור למבט.
במכלול עבודתה של שינמן ניתן לזהות בעקביות כיצד היא משתמשת באמצעים מסורתיים על מנת לייצר ציור שהוא מודרני ועכשווי במהותו. בציורים אלה, המוצגים לפנינו , ניתן להבחין בבירור כיצד מתקיים ההבדל בין עולם הדמיון והתופעות החזותיות לבין העולם הנגלה – עולם המציאות. עולם מציאות זה, חרף שמו והגדרתו, הוא עולם סמוי מעין הצופה שאינו מכיר את עולמה הפנימי של האמנית. ניתן להבין את המראות שאותם מציגה בפנינו שינמן אך ורק מתוך חשיפת העולם המניע אותה אל הבד ואל עיפרון הגרפיט. ברור לנו כי במקום אחר בעולם לא יהיו לאם ציורים מודאגים מסוג ציוריה המוקדמים של האם שינמן, או, לצורך העניין, כל אם ישראלית אחרת. אם כל האמור לעיל נדמה כניסיון להגדיר את הישראליות עצמה, הרי אין ספק כי בבואנו לבחון את ציוריה של שינמן עלינו להיות מודעים לישראליות שלה בפרט, ולקשריה עם עולם האמנות בכלל.
מסע עומק אל נבכי החלום – פורמת התחרה
איה לוריא
בעבודה “עננים מיתיים” ציירה דניאלה שינמן בשנת 1991 את בנה החייל כשמסביבו משתוללת סערה של כתמי צבע אקספרסיביים וקווים שחורים מתפתלים. בחלקה התחתון של העבודה מצוירות ידיים הגוררות מריחות בצבע אדום. על בית החזה של החייל הצעיר מצויר קו שחור מרובע ובתוכו ספירלה מעוקלת. תבנית זו אמנם חוזרת כדגם – אורנמנט לכל רוחב העבודה, אך כשהיא מצוירת כך על בית החזה של החייל, היא נראית כלוח מטרה. תחושות של חרדה ותוהו רוחשות סביב דמותו המצוירת של הבן. אלה חוברות לידיעה על אודות הזוועות האופפות אותו והופכות אותו לחלק מהן. הקשר הציורי בין אותם מערכים משתרגים של קווים שחורים מעובים הנובטים בעבודה “עננים מיתיים” משנת 1991, לבין העבודות הנוכחיות המוצגות בתערוכה זו בולט מבחינה צורנית, חרף התקיימותו של תהליך רדוקטיבי המבחין בין העבודות ההן לעבודות העכשוויות. נקודת המבט הנשית – הזדעקותה של האם לנוכח מקום הימצאו של בנה החייל – מביאה בעבודות הנוכחיות הן למחיקת הנרטיב (דמותו של הבן) והן למחיקת הצבע (המבע האקספרסיבי) והמרקם. אפשר שהדבר מכוון לשלב שבו הגיעה האמנית למיצוי קפדני של תהליך עבודתה, אפשר שחרדת האובדן כבר כמעט אינה ניתנת לביטוי כלל.
במבט ראשון מפליא אולי לכרוך את עבודותיה גדולות הממדים של דניאלה שינמן שבהן מופיעים מערכים משורגים של קווי גרפיט מעובים, עם עבודת רקמה או תחרה (הנתפשות בתודעתנו דווקא כעבודות אינטימיות המשלבות חוטים או סיבים אחרים). במאמר זה אנסה להצביע על נקודות הדמיון המתקיימות בין הליך העבודה של האמנית ואלמנטים הקיימים ביצירותיה לבין אופן עבודתם של העוסקים במלאכת הרקמה או התחרה. יש להדגיש כי בסופו של התהליך נפרם המכנה המשותף המקשר בין עבודתה של שינמן לבין המודל המסורתי, ופרימה זו היא המובילה ליצירתו של דגם עבודה ייחודי. למרות קווי הדמיון שנמתחו בין עבודת התחרה לעבודותיה של שינמן, ניכר כי היא בוחרת לאמץ את המודל המסורתי רק למראית עין. הליכי העבודה הדומים מבליטים דווקא את התווייתו של תהליך הפרימה, שתכליתו היא גיבוש שפת ביטוי נבדלת תוך דחיית המקום שאליו אמורה הייתה העבודה להשתייך. במיתולוגיה היוונית, בסיפור שיבתו של אודסאוס ממסעותיו, מתואר כיצד מדי ערב בתקופת היעדרותו רבת השנים, פורמת פנלופה, אשתו (שהיא בעצם מה שמכנים כיום “אלמנת קש”), את קטע האריג שאותו טוותה באותו יום. כך היא מצליחה שלא לממש את הבטחתה להינשא לאחד ממחזריה עם השלמתו של האריג. פנלופה משתמשת בכלים המסורתיים המצויים בידיה, אך על ידי הסטתם בערמומיות מתפקידם הרגיל, באמצעות אקט הפרימה, הם מעניקים לה את הכוח לקבוע את גורלה, או לכול הפחות להשהות אותו ולהסיטו, ולו קמעה, ממסלולו הצפוי.
