דניאלה שיינמןArachne’s Woof: Women, Creativity and History
Dr. Kathy Battista
In Ovid’s Metamorphoses, the goddess Minerva (the Greek deity of war and wisdom as well as the patron of weaving and embroidery) takes exception to the hubris of the mortal Arachne, a poor country girl who defiantly claims to be the superior weaver. Minerva, disguised as an old woman, appears to Arachne and suggests that the mortal offer forgiveness. When Arachne boastfully refuses, Minerva reveals herself and challenges the girl to a weaving contest. Minerva weaves a tapestry that depicts scenes of the greatness of the gods, including her own victory over Neptune. Arachne’s tapestry illustrates a much different point of view: a skillfully woven portrait of gods raping and deceiving humans. Minerva flies into a rage over Arachne’s skill and beats her, prompting the mortal to hang herself, and Minerva eventually turns Arachne into a spider, thus relegating her to a life of spinning webs. Ovid writes of this moment: Read More
דניאלה שינמן / קו מיתר
דניאלה טלמור, אוצרת ראשית לשעבר, מוזיאון חיפה לאמנות
בתחילת דרכה האמנותית יצרה דניאלה שינמן ציורים פיגורטיביים צבעוניים, אך במהלך השנים הפכו ציוריה מונוכרומטיים וחופשיים. מרבית העבודות בתערוכה מבוצעות בגרפיט שחור על גבי בדים לבנים חשופים גדולי ממדים, ומבטאות את השפה האישית, הייחודית והמרשימה שהאמנית פיתחה לאורך שני העשורים האחרונים, שפה שהיא אבסטרקטית ובה בעת גם בנויה היטב ומעוצבת בקפידה.
במבט ראשון עבודות התערוכה נראות ספונטניות, אך למעשה הן תוצר של עבודת תכנון קפדנית ומדוקדקת, ועבודה סיזיפית בקווי גרפיט מעובים. מעניין להתחקות אחר התהליך שבו נוצרו העבודות. בתחילה יצרה שינמן רישומי הכנה בלתי אמצעיים וספונטאניים בעיפרון על נייר. בשלב הבא צילמה את הרישומים והדפיסה אותם על שקפים, שמהם בנתה את הדימוי הרצוי, לעתים דרך הרכבת השקפים זה על גבי זה, בחפיפה מלאה או חלקית. את הקומפוזיציה הנבחרת הקרינה בסטודיו רחב ידיים על בדים גדולי ממדים, ורשמה את קווי המתאר. בשלב האחרון מילאה את קווי המתאר בקווי גרפיט צפופים שהתגבשו לכלל משטח שחור. במהלך עבודת המילוי היו הבדים הגדולים מונחים, כשהם מגולגלים, על גבי שולחן הסטודיו, כשרק טפח קטן מהם גלוי לעבודה. תהליך עבודת המילוי היה איטי, עמלני וסיזיפי, ורק בסופו נפרש הבד והיצירה התגלתה בשלמותה. מבחינה זו הזכירה החוויה של האמנית את זו של אמני ההדפס, שגם עבודתם נחשפת רק בגמר התהליך.
לעומת עבודות הגרפיט, הרישומים ששינמן יצרה בשנים האחרונות על גבי יריעות נייר גדולות הם אכן ספונטניים. ברוח הציור האוטומטי של אמני האוטומטיזים שפעלו באירופה בתחילת המאה שעברה, החופש ששינמן נטלה בהם לעצמה היה כמעט מוחלט. העבודות מציגות התפרצות תזזיתית ספונטנית וישירה, שנעשתה בפרק זמן קצר, בהינף יד ישיר ומיידי על נייר שנתלה על הקיר.
דניאלה שיינמן בליטבק
סמדר שפי - החלון. 7 ספטמבר 2013
קו מיתר מיצב של דניאלה שיינמן (לצידו מוצג גם מיצב וידיאו קטן של ניבי אלרואי) מבטא את מגמת השינוי בגלריה וגם מסמן התפתחות משמעותית ביצירתה. השפה של שיינמן עברה תהליך צימצום וזיקוק. ללא דימוי אנושי וללא שימוש בצבע שיינמן מפתחת את מערכי הקווים השחורים, בהם עסקה גם בעבר, לכדי סבכים מורכבים שמתיחסים ספק לטבע כפי שהוא מוכר כנוף (שיחים ועצים) ספק למערכי תאים מוגדלים למימדי ענק. היא מציירת בגרפיט על בד ונייר ויחד עם מערך גלילי פרספקס יצרה מרחב צורני לא נרטיבי שיש בו תנופה, עניין ומידה רבה של אלגנטיות.
בחלל המלבני הארוך של הגלריה, נפרש ציור גדול מאד 10 מטר בד) ועליו קוי גרפיט משתרגי היוצרים תחושה כשל קטעי נוף החולפים בנסיעה, ספק בסרט שחור לבן ספק בזיכרון רחוק. העבודה בגרפיט מדויקת ובמבט מקרוב ניכר הלחץ שהושקע בעבודה וגם גווני השחור המשתנים . הסבך מתקשר ליער, להסתרה, להבטחה וסכנה. בהקשר הישראלי זיכרון השואה הוא בלתי נמנע בדומה לעבודות של אורי גרשט, ניר עברון,ויהודית סספורטס שעסקו בעשור האחרון ביערות. שמונה גלילים- עמודים מפרספקס שינמן מציגה בתערוכה הם אובייקטים יפים שיש בהם חמקמקות.
פיזורם בחלל הגלריה הוא כזה שהעמודים מתגלים בחלקם רק תוך כידי הליכה. עלהעמודים הודבקו הדפסות דיגיטליות של ציורי סבך קווי. שקיפותם מתגלה כמתעתעת: הגלילים הגבוהים אוצרים סוד, אוטמים את אפשרות המבט לשוטט. ככל ששוהים בחלל מתחזקת ש תחושה אפלה וכאוטית שמפעפעת למרות הרושם הראשוני הבהיר. בכניסה לגלריה, בנישה שגובהה מעל שלושה מטרים תלויה עבודה על נייר בפורמט של מגילה ארוכה. כאן בשל הפורמט התחושה הקליגרפית בולטת במיוחד. באופן מעניין העבודה של שיינמן מתקשרת לזו של אמנים אמריקאים שהושפעו מפרנץ קליין שהיה חלק מהאבסטרקט האקספרסיוניסטי האמריקאי, בהם ברייס מרדן ובאופן מסויים גם סיי טוומבלי (שנפטר לפני שנתיים).
ונוס ישראלית בגרמניה
ערן טיפנבורן, ברלין
האמנית הישראלית דניאלה שינמן משחקת עם חיים ומוות מעבר לים
תערוכה של אמנית ישראלית מכה גלים בגרמניה. דניאלה שינמן תושבת רמת אפעל, הוזמנה להציג את התערכוה “מרחבים פנימיים” בעיר קובלנץ, הסמוכה לפרנקפורט, והמבקרים לא נשארים אדישים. שינמן מתארחת במוזיאון לודוויג, אחת האכסניות המכובדות ביותר אמנות באירופה . סניפיו של המוזיאון מפוזרים בכל מרכזי התרבות ביבשת, והוא נחשב לקובע טעם בעולם האומנות.
התערוכה של שינמן עוסקת בחיים. במוב זה, שינמן ” היכתה בפטיש 5 קילו על ראשם של הגרמנים”, בלשונו של אחד המבקרים. העיסוק האמנותי של יהודים המציגים בגרמניה, קשור בדרך כלל במוות, מסיבות היסטוריות מובנות. שינמן הפתיעה, ובחרה בחיים, מנקודת מבט מרתקת:גבולות החיים או יותר נכון- מה ניתן לומר על החיים במבט מבחוץ, מהצד של המוות.
המיצב “מרחבים פנימיים” מתפרס על פני קומת ענק במוזיון. בקומה העליונה הציבה שינמן שלוש וריאציות פרטיות על “ונוס עולה מן הים” ציורו המפורסם של בוטיצ’לי. ונוס של שינמן מופיעה בשלושה הדפסים – תכלת , ירוק וורוד וסגול.
את התערוכה, כמו גם את דרכה האמנותית של שינמן, מלווה רוה”מ לשעבר שמעון פרס, שגם הקדיש לה טקסט בקטלוג.
עוצם עין אחת
אמון מחודש בכוחן של האמנויות המסורתיות
דניאלה שינמן, מרחב פנימי, מיצב בסותביס תל אביב
שלושים ושש מגילות מצוירות נישאות לגובה קירות העץ, בחלל הפנימי שבנתה דניאלה שינמן בתוך מרחב התצוגה החדש של סותבי’ס. חלל בתוך חלל תוך שליטה גמורה במרחב הפנימי שיצרה. על המגילות המקיפות את הפנים מתעמתים שני כוחות, גופים, לא ממש מזוהים, זכריים ונקביים. התחתונים עשויים רצף דחוס של נגיעות גרפיט הבונות גופים כענני סיכות. העליונים עשויים קווים עבים דשנים שחורים. אפשר להפרידם זה מזה בעין, או להמשיך את התנצחותם הכנועה. הדפנות המצוירות סוגרות על מעין עץ חדיר ועדין, עשוי מוטות עץ בהיר וחשוף, כשמאחת הצלעות מובילה אל המרכז מנהרה מסורגת, כזאת המנתבת אריות אל בימת הקרקס. בקצה אחד של החלל התחום לא – תחום רובצת מומיה ענקית מחותלת שאיבדה מתארי אנוש.
בניגוד למיצבים רבים זהו מיצב המצטיין בפשטות ובהירות. אין הוא תיאטרלי, אין הוא מואר בדרמטיות כי אם באור אחיד. המיצב מצליח לאחד רישום דו מימדי עם פיסוליות סביבתית תלת מימדית, לא אגרסיווית, לכלל יצירה מעוצבת להפליא אסתטית אך לא דקורטיווית שיש בה משהו צפוני מואר ונקי. חבל שהתערוכה נסגרת לאחר תקופה כה קצרה.
הגירוש מגן העדן
מוזיאון לודוויג - מרחב פנימי "פרויקט וונוס"
המיצב ‘מרחב פנימי’ של האמנית הישראלית דניאלה שינמן “תופס” את המתבוננים בו במוזיאון לודוויג.
כשהמבקר נכנס לחדר התצוגה הוא נלכד במכלאת עץ פתלתלה שנראית כמי שרוצה למנוע צפיה פסיבית בציורים המונומנטליים המיוחדים המעטרים את הקירות. המכלאה מראה לצופה את השביל, אך באותו הזמן היא גם גורמת לו להרגיש כמו אסיר על ידי כך שהיא שהיא חוסמת את הדרך עם מכשולים ובריקדות. אולם לצופה ישנו החופש להיות חלק פעיל מהמערכת הזאת.
מחוץ לדממה הזאת, מוצא עצמו המתבונן, כמו האומן, עובר מההפרעות והסחי הדעת אל שלווה אשר מסמלת את תחילתם של חיים חדשים.
האם יש חזרה לגן עדו לאחר כל כך הרבה צער? אחרי מאבק כה ממושך לסוף טוב , הפי אנד?
אם כן יהיה זה צבוע מידי. וזו הסיבה מדוע דניאלה שינמן בוחרת בכיוון אחר שוב , שוברת את האידיאליה, ושבירתה של התבנית הזאת, מובילה אותנו חזרה אל ההתחלה עד לסופה, ומכאן שוב להתחלה וחוזר חלילה.
משמעות החיים
מוזיאון לודוויג 1998
במיצב של דניאלה שינמן מרחב פנימי, מאסר כאוס פחד וטרור שולטים. מיד כשנכנס הצופה למיצב במטרה לחוות את הסדר השלם הוא ננעל בתוך כלוב. הוא הופך להיות קורבן של התשוקה שלו לאינטואיציה. הוא יגלה, מאוחר מדי שהוא לא צופה מרחוק בסיפור של מישהו אחר אלא עד למשהו שהופך להיות הביוגרפיה האישית שלו.
האמביוולנטיות הזו בין הכלל ליחיד יכולה להימצא בציור התהליך, אשר באמנות ובמיומנות קורא לגבולות בין מופשטות טהורה ולבין משהו מוחשי יותר.
התהליך של דניאלה שינמן אינו מתחיל בגן העדן. התהליך מתחיל עם נפילתו של אדם, איבוד התמימות ולאחר מכן הגירוש מגן העדן. התהליך נפתח בסערה בהכרזה על חרדה וקונפליקט פנימי כרעיון מרכזי. בשני הציורים הראשונים הדמויות תחומות בתוך צורה מלבנית המסמלת שער כניסה או דלת. בציור השלישי הנושא של הגירוש מגן העדן הופך להיות מוכח וגלוי.אדם מכסה את פניו והולך עם ראשו מוטה בבושה.
ההדהוד וההישנות של דמותו של אדם וחווה מלווה במוטיב החוזר של שער אשר לא לגמרי זקוף ומאיים ליפול. בשמונת הציורים הראשונים דניאלה שינמן מתארת את הגירוש מגן העדן לא פחות משש פעמים. בסבך הקוים הנראים כרשת קוים צפופה, הדמויות נראות כלואות או ומופרדות בתוך מארג רשתי או מרקם אשר סוגר עליהם.
מסע עומק אל נבכי החלום – פורמת התחרה
איה לוריא
בעבודה “עננים מיתיים” ציירה דניאלה שינמן בשנת 1991 את בנה החייל כשמסביבו משתוללת סערה של כתמי צבע אקספרסיביים וקווים שחורים מתפתלים. בחלקה התחתון של העבודה מצוירות ידיים הגוררות מריחות בצבע אדום. על בית החזה של החייל הצעיר מצויר קו שחור מרובע ובתוכו ספירלה מעוקלת. תבנית זו אמנם חוזרת כדגם – אורנמנט לכל רוחב העבודה, אך כשהיא מצוירת כך על בית החזה של החייל, היא נראית כלוח מטרה. תחושות של חרדה ותוהו רוחשות סביב דמותו המצוירת של הבן. אלה חוברות לידיעה על אודות הזוועות האופפות אותו והופכות אותו לחלק מהן. הקשר הציורי בין אותם מערכים משתרגים של קווים שחורים מעובים הנובטים בעבודה “עננים מיתיים” משנת 1991, לבין העבודות הנוכחיות המוצגות בתערוכה זו בולט מבחינה צורנית, חרף התקיימותו של תהליך רדוקטיבי המבחין בין העבודות ההן לעבודות העכשוויות. נקודת המבט הנשית – הזדעקותה של האם לנוכח מקום הימצאו של בנה החייל – מביאה בעבודות הנוכחיות הן למחיקת הנרטיב (דמותו של הבן) והן למחיקת הצבע (המבע האקספרסיבי) והמרקם. אפשר שהדבר מכוון לשלב שבו הגיעה האמנית למיצוי קפדני של תהליך עבודתה, אפשר שחרדת האובדן כבר כמעט אינה ניתנת לביטוי כלל.
מסע עומק אל נבכי החלום – המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן
מאיר אהרונסון
עבודותיה של דניאלה שינמן מונחות על הרצפה בסטודיו הממוקם בהאנגר גדול במושב במרכז הארץ. זוהפעם הראשונה שאני מבקר את דניאלה בסטודיו הזה. לפני שנים ביקרתי אותה בסטודיו ששכן במרתף ביתה, והיא הראתה לי מגילות בד ארוכות שעליהן הותווה רישום בעיפרון דק. לא ניתן היה לראות את המגילות הארוכות במלואן בשל מגבלות המקום. חרף תנאי הצפייה הקשים, היה באותן עבודות משהו שמשך את תשומת לבי. הייתה בהן עדות לסוג של עבודה סיזיפית ומתמשכת שהתפרשה, תרתי משמע, על פני מטרים רבים של בד. יתר על כן, ניכרה בהן מידה של נחישות. התמודדות עם בדים כה גדולים מחייבת נטרול של הרצון לראות את העבודה המוגמרת. יש בעבודה מסוג זה מחויבות הניתנת לכימות. כשהתבוננתי בבדים נזכרתי בקטע ממכתב שכתב גוסטב פלובר ללואיז קולה ב-16 בינואר 1852: “היצירות היפות ביותר הן היצירות שיש בהן הכי מעט חומר. ככל שההבעה מתקרבת אל המחשבה, ככל שהמילים נצמדות אליה יותר ונעלמות, כן רב יותר היופי. נדמה לי שבדרכים האלה עתידה האמנות ללכת”.
ציוריה הראשונים של שינמן, בתקופה שקדמה למגילות האמורות, היו צבעוניים מאד ואקספרסיביים. הציור הורכב מדמויות ומכתמי צבע, ואצר בחובו סיפור קריא. הבדים שראיתי עתה היו גדולים מאד, רפויים, מהודקים באמצעות נעצים אל קירות דיקט, מוכנים לתצוגה כסדרה בעלת אחידות רעיונית וצורנית, מה קרה בדרך שבין הציור המוקדם לציור הנוכחי? אולי מה שקרה היה בעצם מה שכתב פלובר בפסקה ממכתבו המצוטטת לעיל. החומר נעלם, הצבע נעלם, הבד הפך לפתח במקום לחסם.
הסוד שמתחת לצבע
1.12.2002 דוד רפ
הקריירה האמנותית של דניאלה שינמן, שציוריה מוצגים עתה במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן, עוקבת אחר תהליך שעברה בחיה האישיים- חשיפת האמת מתוך ערבוביית ההסתרה של ילדותה.
כעת מוצגת במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן תערוכת ציורים שהכינה שינמן בשלוש השנים האחרונות, ובה הגיעה לשיא השפה האמנותית המתומצתת שלה.