מסע עומק אל נבכי החלום – פורמת התחרה

איה לוריא

בעבודה “עננים מיתיים” ציירה דניאלה שינמן בשנת 1991 את בנה החייל כשמסביבו משתוללת סערה של כתמי צבע אקספרסיביים וקווים שחורים מתפתלים. בחלקה התחתון של העבודה מצוירות ידיים הגוררות מריחות בצבע אדום. על בית החזה של החייל הצעיר מצויר קו שחור מרובע ובתוכו ספירלה מעוקלת. תבנית זו אמנם חוזרת כדגם – אורנמנט לכל רוחב העבודה, אך כשהיא מצוירת כך על בית החזה של החייל, היא נראית כלוח מטרה. תחושות של חרדה ותוהו רוחשות סביב דמותו המצוירת של הבן. אלה חוברות לידיעה על אודות הזוועות האופפות אותו והופכות אותו לחלק מהן. הקשר הציורי בין אותם מערכים משתרגים של קווים שחורים מעובים הנובטים בעבודה “עננים מיתיים” משנת 1991, לבין העבודות הנוכחיות המוצגות בתערוכה זו בולט מבחינה צורנית, חרף התקיימותו של תהליך רדוקטיבי המבחין בין העבודות ההן לעבודות העכשוויות. נקודת המבט הנשית – הזדעקותה של האם לנוכח מקום הימצאו של בנה החייל – מביאה בעבודות הנוכחיות הן למחיקת הנרטיב (דמותו של הבן) והן למחיקת הצבע (המבע האקספרסיבי) והמרקם. אפשר שהדבר מכוון לשלב שבו הגיעה האמנית למיצוי קפדני של תהליך עבודתה, אפשר שחרדת האובדן כבר כמעט אינה ניתנת לביטוי כלל.

במבט ראשון מפליא אולי לכרוך את עבודותיה גדולות הממדים של דניאלה שינמן שבהן מופיעים מערכים משורגים של קווי גרפיט מעובים, עם עבודת רקמה או תחרה (הנתפשות בתודעתנו דווקא כעבודות אינטימיות המשלבות חוטים או סיבים אחרים). במאמר זה אנסה להצביע על נקודות הדמיון המתקיימות בין הליך העבודה של האמנית ואלמנטים הקיימים ביצירותיה לבין אופן עבודתם של העוסקים במלאכת הרקמה או התחרה. יש להדגיש כי בסופו של התהליך נפרם המכנה המשותף המקשר בין עבודתה של שינמן לבין המודל המסורתי, ופרימה זו היא המובילה ליצירתו של דגם עבודה ייחודי. למרות קווי הדמיון שנמתחו בין עבודת התחרה לעבודותיה של שינמן, ניכר כי היא בוחרת לאמץ את המודל המסורתי רק למראית עין. הליכי העבודה הדומים מבליטים דווקא את התווייתו של תהליך הפרימה, שתכליתו היא גיבוש שפת ביטוי נבדלת תוך דחיית המקום שאליו אמורה הייתה העבודה להשתייך. במיתולוגיה היוונית, בסיפור שיבתו של אודסאוס ממסעותיו, מתואר כיצד מדי ערב בתקופת היעדרותו רבת השנים, פורמת פנלופה, אשתו (שהיא בעצם מה שמכנים כיום “אלמנת קש”), את קטע האריג שאותו טוותה באותו יום. כך היא מצליחה שלא לממש את הבטחתה להינשא לאחד ממחזריה עם השלמתו של האריג. פנלופה משתמשת בכלים המסורתיים המצויים בידיה, אך על ידי הסטתם בערמומיות מתפקידם הרגיל, באמצעות אקט הפרימה, הם מעניקים לה את הכוח לקבוע את גורלה, או לכול הפחות להשהות אותו ולהסיטו, ולו קמעה, ממסלולו הצפוי.